בלקן, חלק ג׳ [מונטנגרו]: טבע שקט ותיירי קרוזים

את ההבדלים מרגישים כבר במעבר הגבול בין אלבניה למונטנגרו. התרבות עדיין דומה, אבל הגבעות קצת יותר גבוהות ויותר ירוקות, והכפרים יותר מסודרים. הפקידה בתחנה המרכזית מדברת אנגלית טובה, והקפה קצת יותר יקר, והשירותים מצוחצחים. גם במונטנגרו, הנוף יפה ומגוון, האנשים נחמדים (גם אם אולי קצת יותר עצורים), והאוכל טעים ממש וזול.
אבל נראה שכל השדרוג הזה הוא תוצאה של פיתוח מואץ של התיירות, שהיא כנראה מקור ההכנסה העיקרי של המדינה. כך שגם הכפרים הקטנים והשקטים בהרים, וגם עיירות החוף היפות שמוצפות בתיירי הקרוזים, הם מקומות שנוח ונעים ומפנק לשהות בהם – אבל חסרה לי ההתרגשות שבגילוי מקומות חדשים, כאילו הכל סטרילי מדי, ומוסלל מדי. ברור לי שכמו ברוב המקומות בעולם, אפשר לסטות מהמסלול ולשנות את החוויה, אבל במונטנגרו לא ממש הלכנו על זה (בעיקר בעקבות מגבלות של שפה, אנרגיה, ותחבורה ציבורית).

בסופו של דבר, היה כיף ויפה ונעים וטעים במונטנגרו – אבל לא מרגש במיוחד, וקשה לי לבודד יותר מדי נקודות מיוחדות מהטיול שם. די שמחנו שהטיסה בחזרה לארץ המריאה מאלבניה, וסיפקה לנו עוד ערב כיפי במדינה הזו, שיש בה את הקסם החמקמק והאהוב הזה.

ולסיכום, כמה מילים על החוויה הבלקנית.
אני ממש נהנה לגלות עוד ועוד מהחבל ארץ הזה, שבו הגבולות הגיאוגרפיים קצת מטושטשים והתרבויות דומות אבל שונות ובטח שמתערבבות אחת בשניה. האזור הזה שבו האנשים נחמדים ומסבירי פנים, הנופים יפים (גם אם לא דרמטיים), האוכל טעים, והכל זול. משהו בפשטות ובשמחת החיים הבלקנית מושך אותי, וגורם לי לרצות ולחזור.
והסיבוב הזה היה נסיון לטייל קצת יותר לאט. בסיכום הוא היה פחות איטי משציפיתי, אבל בהחלט יותר נינוח. עדיין עברנו בין לא מעט מקומות, אבל עשינו הרבה פחות, והתבוננו ונחנו הרבה יותר, ומבחינתי זה שיפור גדול. ומעניין לאן יקח הטיול הבא…

פורסם בקטגוריה אירופה, בלקן, מונטנגרו | כתיבת תגובה

בלקן, חלק ב׳ [אלבניה]: זה כל הקסם

הגעתי לאלבניה בול בזמן. עשרים שנה אחורה, והמדינה בתהליכי שחרור מעול דיקטטורי של שישים שנה, שניתק אותה מהעולם החיצון (בערך כמו צפון קוריאה של היום). עשר שנים אחורה, והמדינה עדיין בהתאוששות. והיום?

המעבר מיוון לאלבניה הוא חד למדי. ממדינת תיירות משומנת למקום שרק מתחיל להיפתח, וממוד שהייה למוד טיול. אבל תוך כמה שעות אנחנו ״מתאפסים״, מחליפים את היורו הנוח לכסף אלבני, נוגסים בדונר עסיסי, לוקחים אוטובוס לעתיקות שמחוץ לעיר, ואז סיבוב בטיילת החמודה שעל החוף. בחזרה למצב התרמילאי המוכר, הנוח בחוסר הנוחות שלו, והאהוב. כי זה מקום חדש ומרגש, ויש הרבה דברים לגלות! וכמה ימים אחרי…

אנחנו יושבים בתוך בריכה טבעית של מים חמים, שנמצאת מצד אחד בקצה ערוץ נחל דרמטי, ליד גשר אבן עתיק, ומצד שני משקיפה על עמק ירוק. איתנו בסביבה איזה עשרים איש, חלקם אלבנים וחלקם אירופאים, צוחקים ומחייכים חיוכים רגועים ומשתזפים בשמש הנעימה, וזהו, טבע וחופש. ובעיירה שליד, נהר שוצף ומעליו טיילת ירוקה ונעימה, וכיכר מרכזית מטופחת והומה באנשים כל היום, ותחושה של חיים נידחים ורגועים, אבל מלאי חיוניות.

גם למי שהשם ״אלבניה״ מצלצל מוכר, בדרך כלל אין באמת מושג איפה זה, ומה קורה שם. אז מדובר במדינה בלקנית לא גדולה, שנמצאת לחוף הים האדריאטי (שזה בעצם התיכון), צפון-מערבית ליוון. בספר ״הכיחלי״ אומרת אחת הדמויות ש״אלבניה היא כמו מונטנגרו לפני שהיא התמסחרה״, וזה תיאור די מדוייק.
יש בה המון – הרים ועמקים ורכסים ירוקים, ואגמים רחבים, וחופים שאומרים שהם מוצלחים ועדיין לא מתויירים, ותרבות מעניינת, ואוכל טעים. אז הכבישים עדיין די משובשים, והתחבורה לא תמיד סופר נוחה, אבל בעיניי זה חלק מהקסם. של מקומיים שתמיד שמחים לעזור (אם זה בטרמפ או בהכוונה או או בלחלוק קלמנטינות), של מקומות אירוח זולים בטירוף ומהנים (פאקינג עשרים יורו לחדר זוגי נחמד כולל ארוחת בוקר מפנקת ממש!), ושל תרבות כפרית שונה. ובאווירה כזו, גם נסיעה של כמה שעות במונית שירות מקרטעת היא חוויה מרשימה ומעניינת, שמאפשרת להתבונן בחיי הכפר העיירה ובטבע שנפרשים מבעד לחלון.

[הערת ביניים לא קשורה: פגשנו לא מעט מטיילים מיוחדים באלבניה. אנשים מעניינים, שמטיילים בצורות קצת שונות, בקצב יותר איטי, בנינוחות. אנשים מסקרנים שאוהבים לטייל, ונהנים לחלוק את החוויה.]

אם אני סופר את כל המקומות או החוויות שגורמים לי ל״וואו״, אז באלבניה בהחלט יש כמה כאלו (נניח, המעיינות החמים החבויים, או הבלו הול, וכנראה שגם כמה מקומות שימתינו לביקור הבא) – אבל הם לא סוד הקסם שלה. רוב המטיילים שפגשנו הגיעו לאלבניה כחלק מסיבוב כזה או אחר בבלקן, ומתאהבים. כנראה שזה משהו בראשוניות של הארץ הזו, שהייתה סגורה במשך כל כך הרבה זמן. משהו באנשים, שהנחמדות והכנסת האורחים כנראה טבועה עמוק במסורת שלהם. או במקומות הקטנים והמבודדים האלו שאני כל כך אוהב, כפרים יפים שעדיין אפשר להגיע אליהם, ואין הרבה דרמה מסביב – אבל כיף לשבת בהם, בטבע, להירגע, לקפוץ להר הקרוב, או המפל, או המנזר, ואחר כך ארוחה טובה, ואנשים נחמדים, וקפה, ויין. כי מה בעצם צריך יותר מזה?

פורסם בקטגוריה אירופה, אלבניה, בלקן | כתיבת תגובה

בלקן, חלק א׳ [קורפו]: מרפסות, ועגבניות ומפרצים

כפר קטן במרכז האי קורפו. אנחנו יושבים עם קוסטאס ועם אבא שלו במרפסת שלהם, ומדברים, אלוהים יודע על מה. כבר כמעט סתיו וכמעט חושך, ואף אחד לא טורח להדליק אור, אז אנחנו יושבים וצוחקים. קוסטאס מוזג לכולם עוד אוזו, אבא שלו מספר ביוונית בדיחות גסות, מבסוט כמו נער, ומתרגם לנו אותן באנגלית מינימלית. והאמא המהממת כל הזמן מרחפת מסביב, מביאה סברסים חתוכים וגבינת פטה, ועגבניות שלא מהעולם הזה. קוסטאס עשה איזה תואר בתיירות ועובד בקזינו בבירה של האי (ותוך כדי משכיר גם לנו דירה מקסימה בכפר שלו), אז האנגלית שלו מצויינת, והאנרגיה שלו מדבקת. הוא גם נהנה לחלוק בידענות של מדריך טיולים סיפורים על קורפו ועל הכפר שלו, ובאותה מידה סקרן לשמוע מה יש לנו לספר.

אז העולם הוא כבר אחר, וכל הסיטואציה הזאת לא הייתה אצל מישהו מקרי מהרחוב אלא חלק מ-airbnb, אבל היום גם זה נדיר. וההבטחה לטיול קצת יותר איטי מתחילה משהייה של כמעט שבוע באותו כפר קטן וכמעט לא מתוייר, שנמצא באמצע קורפו ההררית – ולא על החופים כמו שאר הריזורטים. וזו הזדמנות טובה להרגיש קצת חיים אחרים.
לספוג את האווירה בשלושת בתי הקפה הצמודים – אחד לגברים המבוגרים שמשחקים בשרשראות תפילה וקפה שחור, השני למשפחות ועגלות הילדים שלהם, והשלישי לצעירים שמגיעים עם האופנוע. להביט בזקנות שמפטפטות במרפסות ובגינות. לקנות כל יום במכולת המקומית שמוכרת חצי כיכר לחם ועגבניות במגוון צבעים וגדלים ובטעם נפלא. לאכול את האוכל שמגיע ברובו מהחצרות ומהשדות שמסביב, שמן זית ודבש וביצים שההורים של קוסטאס מביאים לנו בכל בוקר, והחסות והזיתים והפירות. או אפילו לבקר באיזה אירוע משונה שבו כל הכפר מגיע לאיזו חגיגה עם משלחת סרבית שבאה לבקר, כולל ריקודים מצחיקים ומנגל היסטרי.

עינת ואני יושבים בכל יום במאפיה שעל הרחוב המרכזי, מתבוננים באנשים ונהנים. ובכל יום, איזו גיחה רגועה לאיזה חוף, כי המפרצים בקורפו יפים כמו בתאילנד, רק רגועים בהרבה, או לאגם עם מלא פלמינגואים, או לטפס על איזה הר קטן, או סתם להסתובב בדרכים בין אינספור עצי הזית, ולעצור לקפה בנופים מקסימים. ובשאר הזמן, קריאה וכתיבה ובישול ומנוחה, ריסט עדין לקצב אחר של חיים.

ואני שואל את עצמי, למה לטוס לתאילנד או לקריביים, אם במרחק של שעת טיסה מהארץ יש מקומות כל כך יפים, עם חופים מושלמים ונופים נהדרים, אנשים סופר-נחמדים, מחירים זולים, ואוכל מהאגדות?
ובאותה הנימה, למה לא להמשיך ולשהות בתוך התענוג הזה?
אבל הדגדוג לטיול ולהרפתקאה מקבל את המקום שלו, וביום שמשי אנחנו עולים על מעבורת, ותוך שעה של הפלגה מקסימה, אנחנו עוגנים באלבניה.

פורסם בקטגוריה אירופה, בלקן, יוון | כתיבת תגובה

קמינו דה-סנטיאגו: …ועד מערב

[בפרקים הקודמים: הקדמה, ומחצית ראשונה.]

לטייל לבד על הקמינו זו חוויה אחרת לגמרי.
ביום הראשון שלי לבד, הספקתי לאבד את הדרך עוד לפני הכפר הראשון, שזה די מרשים – אבל גם למצוא אותה חזרה, ולהמשיך עד לאלברגה מקסימה בכפר קטנטן, ובו הייתי האורח היחיד (!), עם שלושה מארחים מתנדבים מקסימים. הולנדי צעיר ושתי ספרדיות, היפים למחצה, דיברנו הרבה ואז בישלנו ביחד ארוחת ערב צבעונית ואכלנו אותה בחוץ בגינה בנוף המטריף. אחרי כמה שעות השמש מתחילה לשקוע, ואנחנו מדברים וצוחקים ומסתכלים על השקיעה המדהימה.

ההליכה לבד מאוד שונה, ורוב הזמן מהנה. מוצא את הקצב שלי, רוב הזמן נהנה מהשקט, וכשהגוף קצת מתעייף או משתעמם, אני שם אוזניות ונותן למוזיקה להוביל אותי קדימה. ובכל כמה קילומטרים עוצר באיזה כפר, ובבתי הקפה הקטנים על השביל תמיד יש עוד מטיילים חמודים, ועם מי לדבר, אם אני רוצה.

בשלב הזה הנוף ממשיך להיות ירוק ופרחוני, עם לא מעט שדות צהובים. לפעמים הגבעות יותר מרשימות, או שיש טורבינות רוח על ההרים. לפעמים קצת מונוטוני, אבל בעיקר משמח רוב הזמן.

בסוף של יום הליכה ארוך, ערב נעים בכפר קטנטן, אני פוגש איטלקי צעיר ומקועקע עם שיער ארוך, שהולך את השביל הפוך, שזה די נדיר (כי כולם ״עולים לרגל״ אל סנטיאגו), אז הוא בעצם לא פוגש אף בנאדם פעמיים. הוא נותן לי מחט יקרת ערך, כדי לפוצץ את היבלות שמתחילות להצטבר בכפות הרגליים. אני כמובן לא רואה אותו שוב.
בשש וחצי בבוקר השעון המעורר מעיר אותי, ואני מגלה שכל 15 המיטות בחדר ריקות – כולם כבר התארגנו ויצאו לדרך לפני, ולא שמעתי כלום. זה קרה לא מעט פעמים בהמשך.

זאת תקופת המונדיאל, ומכיוון שבשעות הצהריים המאוחרות רוב המטיילים מסיימים את ההליכה, אז יש הרבה זמן פנוי לצפות במשחקים, אחר הצהריים ובערב. בכל כפר יש איזשהו מסך לצפייה, וזה כיף גדול לצפות במשחקים של נבחרת ארגנטינה עם ארגנטינאים, בלגיה עם בלגים (בכפר נידח על מסך קטן של מחשב, אבל עם אווירה אש!), וברזיל עם מרסלו הברזילאי האדיר, מורה לאנגלית בן 50 עם מצב רוח כל כך חיובי ומשמח, שתמיד כיף לפגוש. הלכתי איתו לא מעט לאורך השביל, ודיברנו המון על כדורגל ועל העולם ועל אנשים.

אחרי כמה ימים לבד, הצטרפתי לכמה חבר׳ה מעניינים – פטריק הקנדי, אנה הנורבגית, ואדוארד (אד) האמריקאי, שבכפר קטנטן ונידח, אחרי אחר צהריים של שתייה אוכל וצחוקים, רק נראה הגיוני להמשיך ולהתגלגל ביחד. ההליכה ביחד שונה ומהנה, הרבה סיפורים מוצלחים ושיחות מעניינות. אחרי יומיים גם אשלי הסטודנטית מצטרפת לחבורה, וביום שאחרי גם ג׳ודי שמטיילת עם נייט הבן המקסים שלה מסתפחים. וכשביחד, קורים יותר דברים, ומדברים יותר דברים. באלברגה קטנה (שפועלת בשיטת ״דונטיבו״, שזה אומר בעצם ״שלם כמה שבא לך על הלינה והאוכל״) אני מבשל ארוחת ערב לעשרה אנשים, פלוס שלושה בקבוקי יין וגיטרה זה ערב נהדר. אבל בא לי לחזור וללכת לבד בטבע, ובאחד הימים, כשכולם מחליטים לצאת בארבע וחצי בבוקר כדי לראות את הזריחה איפשהו, אני שמח על ההזדמנות להתנתק קצת. אבל אני אמשיך לפגוש חלקים מהחבורה בערך בכל ערב.

אם כבר ״דונטיבו״ – יש לא מעט מקומות על הקמינו שפועלים ככה. מדי פעם אלברגות שכאלו, אבל יותר נפוצות הן נקודות קטנות על השביל שמציעות אוכל ושתייה למטיילים. לפעמים מדובר בתפוחים ובננות, אבל במקרים היותר מרשימים, אנשים מעמידים בופה של ממש, עמוס בכל טוב: פירות, פשטידות, ממתקים, קפה, ואפילו בירה ויין. אין הרבה דברים יותר משמחים מלפגוש דונטיבו באמצע הדרך, בנקודה שבה אתה לא מצפה.

ובאותו הכיוון, האלברגות שהכי נהניתי ללון בהן היו אלו של ההיפים הצמחוניים. איכשהו הווייב תמיד היה מוצלח, ארוחות הערב משותפות לכולם, והמטיילים שנמשכים לשם הם אלו שאני הכי נהנה לפגוש. לאחת מאלו הגיעו גיטריסט וקונטרבסיסט (!) סתם כדי לנגן לכולם באלברגה שירים בספרדית. ובערב כולם מתאספים על הדשא מסביב לנגינה ושרים ורוקדים, ואני גם מנגן על הקונטרבס בכמה שירים, וכשהשמש שוקעת לאיטה הכל פשוט מושלם.

יש גם רגעים מבאסים, בעיקר כשדברים לא מסתדרים כמו בדמיון. כשהרגליים כואבות יותר מדי, כשאני לא פוגש אנשים מעניינים במיוחד, כשאני מתגעגע, או סתם כשאין לי כח לאף אחד, או כשקצת נמאס לי ללכת. אבל כמעט בכל פעם שהלכתי לישון מבואס, לא יודע מה יהיה מחר – הפתרון היה פשוט לקום בבוקר ולהתחיל ללכת. איכשהו זה כמעט תמיד פתר הכל. האוויר והנוף וההליכה, ופתאום אני מרגיש שדברים מסתדרים מעצמם. ואז מתגלה נוף יפה, ואז אני פוגש אנשים מעניינים, או שקורה משהו מפתיע.

המסע מתקרב לחלקו האחרון, כשאני מגיע למחוז גליסיה. השבילים נמתחים לאורך רכסים יפים, כשמסביב נפרשות גבעות ירוקות עד האופק. בכלל בגליסיה הרבה יותר ירוק, כי הרבה יותר גשום. למזלי הגשם כמעט ולא הגיע, למעט איזה בוקר שבו כיסוי גשם ורדיוהד ורייסקינדר באוזניות הפכו את ההליכה כשרטוב מסביב למסתורית ומהנה במיוחד. בכל אופן, רוב הזמן יש שמש עדינה ושמיים כחולים בוהקים.

על פי האמונה הנוצרית, למי שילך את מאה הקילומטרים האחרונים של השביל עד לסנטיאגו, ימחלו לו על כל (או רוב) החטאים, או משהו בסגנון. כתוצאה מכך, וגם בגלל שאני שם בחודש יולי, הימים האחרונים של השביל, שאמורים להיות הכי מרגשים, הפכו להיות למתישים ממש עבורי. כי הטבע השקט התחלף בשיירות של מטיילים, קבוצות ענקיות של תלמידי בית ספר, או משפחות גדולות, או פשוט נוצרים מאמינים, ואם עד עכשיו פגשתי כמה עשרות מטיילים כל יום – עכשיו זה מרגיש כמו אלפים. אז ההליכה הופכת למשהו שאני פשוט צריך לסיים, להגיע לכפר היעד כמה שיותר מהר, ולנוח. יש לזה צדדים חיוביים – למשל שבשלב הזה אני כבר מכיר די הרבה חבר׳ה מהשבועות האחרונים, וזה כיף לפגוש פרצופים מוכרים בכל ערב, לבירה ושיחה או סתם לצפייה בכדורגל.
וביום האחרון של הדרך (ה״רשמית״) אני מתחיל ללכת עם הזריחה, שם אוזניות והולך קדימה במהירות. ואחרי כמה שעות, בעיקול של הדרך, פתאום מתגלה במרחק סנטיאגו, כשבמרכזה הקתדרלה הענקית, ואני קולט שעוד שעה ואני שם, ביעד הדי-שרירותי הזה אבל זה שאני צועד לעברו כבר בערך חודש, ואני משתרע על הדשא, וכל ההתרגשות עוטפת אותי בבת אחת.
ואז ההגעה לסנטיאגו (העיר די גדולה וסטודנטיאלית ומתויירת ויפה), וההליכה בשביל כשהקתדרלה, נקודת הסיום, מולי, מתקרבת. מסביב לקתדרלה יש המון מופעי רחוב, אז אני מגיע לרחבה שמול הקתדרלה כשמלווה אותי תזמורת דרמטית של חמת חלילים, וברחבה הרבה אנשים, ותרמילאים שעשו את כל הדרך הארוכה הזאת מתחבקים ובוכים ומחייכים וצוחקים, ואני מרים את הראש אל הקתדרלה המרשימה, וגם אני מתחבק ומתרגש בטירוף, ואז מתיישב בצד, בוהה בקתדרלה ובאנשים, ונותן לכל החודש הזה לשקוע.
ובערב כולם מגיעים למיסה חגיגית בקתדרלה, ואחר כך אני הולך עם החברים הטובים מהשבועות האחרונים לארוחת ערב מושלמת, ועוד כמה בירות, כדי לסיים את היום האדיר הזה.

דברים רנדומליים ששווה להזכיר:
את ליביו הטבח האיטלקי שעובד בספרד, כי כשהוא באיטליה הוא לא יכול שלא להסניף קוקאין, אז הוא בורח.
את הקפה עם הזריחה בבוקר.
את דייב הטקסני, שנפצע באיזו מלחמה, גילה את הקמינו לפני כמה שנים ומאז לא מפסיק ללכת אותו בכל מיני דרכים משונות.
את הבוקר בו לא מצאתי שום מזנון פתוח, אז ארוחת הבוקר הייתה דובדבנים שקטפתי העצים.
את הפאב של הקאובואים.
את האוכל הכיפי לאורך כל הדרך (אבל זה כבר נושא לבלוג אחר).

יום אחרי כל הדרמה של הסיום הרשמי של הקמינו, אני אורז שוב את התיק וממשיך לעבר הסיום ה״אלטרנטיבי״, והוא האוקיינוס. נותרו לי עוד יומיים וחצי של הליכה, ואחרי כל הפסטיבל העמוס והמרגש של השבוע האחרון, זה כיף לחזור שוב לשביל רגוע ושקט, עם מעט אנשים, אבל אנשים מעניינים. הדרך נפלאה, נהרות וחורש והרים ושדות, קפה ואוכל, ומקטעים של הליכה לבד. ואז פתאום, אחרי יומיים של הליכה, הוא פתאום מופיע: הים, האוקיינוס. כמפרצים מקסימים, הרים מסולעים מכוסי צמחיה שנשפכים למים, ולמרגלותיהם עיירות מקסימות ורגועות. ועוד בוקר, ועוד הליכה, ואז מתגלה במרחק פיניסטרה, העיירה שבקצה היבשת. השביל ממשיך לטפס ולרדת בגבעות מיוערות, ולבסוף נשפך אל תוך מפרץ נסתר ומהמם ביופיו, חול וצדפים, ותרמילאים מאושרים אחרי חודש הליכה משאירים את התיק והבגדים בצד ונכנסים ערומים לאוקיינוס.

בפיניסטרה אני מתפנק בחדר מלון משלי, ואחרי הצהריים חוזר למקטעון האחרון של השביל, טיפוס על המצוק שמוביל למגדלור הלבן שעל גדת האוקיינוס, בקצה הכי מערבי של היבשת. זה כבר באמת הסוף של השביל – מכאן אפשר להמשיך רק בשחיה. מהמצוק נוף מרהיב של אוקיינוס שמשתרע לכל הכיוונים, עד האופק, עננים עדינים, ושמש שיורדת לכיוון הים. אני נשאר שם כמה שעות, מסתובב, יושב ומתייחד עם השקט והרהורים, על המסע הזה ועל מה הוא אומר. ומדבר עם אנשים, שותה קפה ויין, ואז מתיישב על המצוק, כשכל אחד מהתרמילאים תופס פינה מבודדת בקצה העולם, מחכה לשקיעה. והשמש כתומה ואדומה ואז בים,
וזהו.

פורסם בקטגוריה ספרד, קמינו דה סנטיאגו | כתיבת תגובה

קמינו דה-סנטיאגו: ממזרח…

[ואחרי ההקדמה, אפשר לספר איך היה.]

עינת ואני יורדים מהרכבת בסן ז׳אן שעל הפירנאיים הצרפתיים, וכבר שם ההבטחה על כפרים ציוריים בנוף ירוק מתחילה להתממש. ומסביב אווירה והתרגשות של תחילת טרק, עם כמה וכמה צועדים שנקראים פה ״פרגרינוז״, עולים לרגל. וברגל, אנחנו מתחילים את הדרך, יוצאים מהכפר ומתחילים לטפס את ההר, ומהר מאוד נפרש מולנו הנוף המרהיב של העמק שממנו באנו: גבעות ירוקות שמשובצות בכפרים קטנים, ושדות ומטעים, ופרות וכבשים ולידינו דואים נשרים ענקיים. אחרי כמה קילומטרים של טיפוס, כשכבר אחרי הצהריים, אנחנו מגיעים לאלברגה (ככה קוראים פה להוסטלים) שבה נישן, מתמקמים ומחכים לארוחת הערב, שמוגשת לכולם ביחד. בשולחן ארוך אנחנו יושבים עם זוג אוסטרלים חמודים, זוג היפים נוצרים מקליפורניה, ומורה מלאס וגאס (כולם כנראה בשנות החמישים שלהם, אם לא שישים) – אוכלים, מדברים, שותים יין ומריצים צחוקים. וכשמוגש הקינוח, נעמדת בחדר האוכל בעלת האלברגה, ואומרת, ״מכיוון שלרובכם זה הלילה הראשון על הקמינו, יש לנו פה מסורת – מי שרוצה, מוזמן לעמוד ולספר, איך קוראים לו, מאיפה הוא מגיע, ולמה הוא הגיע לקמינו״. בסופו של דבר, כל ארבעים האנשים שישבו בחדר קמו וסיפרו סיפורים קצרים, שנעו בין ״שמעתי שיש שירות שלוקח לך את המזוודות למקום לינה הבא, אז באתי״, דרך ״אני מתקרבת לגיל ארבעים ואני מרגישה שהגיע הזמן להרגיש שוב בחיים״ (היא דומעת וכולם איתה), ועד ״ישו נגלה אליי בחלום, והבנתי שללכת פה יפתור לי את האלכוהוליזם״.

למחרת אנחנו קמים, והיום היפה התחלף בסופה, ויש עוד הר לטפס עליו. אחרי שעה של טיפוס בשביל עם גשם ורוחות בלתי פוסקים, כשאנחנו כבר ספוגים במים, אני משכנע את עינת שעדיף לחזור אחורה ולחצות את ההר ברכב. אנחנו חולקים מונית עם סימונה הרומניה החמודה והבן שלה החמוד עוד יותר, וחוצים את הגבול הלא-נראה לספרד, שאחריו פשוט השלטים מתחלפים מצרפתית לספרדית ובאסקית. אנחנו תופסים מחסה מהגשם החזק באיזה באר, ואחרי שבוע של לנסות ולתקשר עם צרפתים, פתאום זה תענוג גדול לדבר בספרדית סוף סוף. מכיוון שאנחנו כבר ספוגים, ארבעתנו מחליטים להמשיך וללכת בגשם השוטף, וכשאני משחרר, אז ללכת ביער עבות וירוק בשביל נוח בגשם זה לא כל כך נורא. בצהריים אנחנו מגיעים לכפר קטנטן וציורי, מוצאים אלברגה מטופחת ונעימה, אוכלים ושותים וקוראים עד הערב, ומדברים עם האוסטרלים מאתמול ועם סימונה ועם בחור באסקי חמוד שגר לא רחוק ובא לטייל בעצמו. ביום שלמחרת אנחנו הולכים עשרים קילומטרים בגשם, כשאני מצלם מלא פרחים, ואחר הצהריים אנחנו מגיעים לאלברגה מקסימה ורגועה, מתמקמים ומחכים לארוחת הערב, שגם פה מוגשת לכולם ביחד. הפעם החבורה האקלקטית כוללת שף אירי, אופטימטריסט איטלקי, שוויצרי שהגיע ברגל מהבית שלו, הולנדית גרמניה וניו-זילנדי, וישראלית, שלמרבה ההפתעה תהיה אחת מתוך רק ארבעה (!!!) ישראלים שאפגוש כל החודש – והפעם, אגב, כולם בסביבות העשרים-שלושים שלהם. אוכל טעים והרבה יין נהדר, שיחה טובה, ואני מרגיש שהשביל מתחיל ״להיפתח״.

הגשם הפסיק (ויחזור רק עוד פעם אחת ביום הלפני-אחרון במסע שלי), השמיים כחולים, ההליכה נעימה, בתוך יערות ולאורך נהרות, ועינת ואני מגיעים לפמפלונה, הבירה של חבל הבאסקים. עיר יפה ונעימה עם היסטוריה מעניינת, וזה כיף להסתובב, לשתות קפה, ובירה עם המקומיים אחרי הצהריים – כשבפאב יושבים סטודנטים, פנסיונרים, והורים עם עגלות תינוק. בערב אנחנו מתמסרים לסצנת הפינצ׳וס (ככה קוראים פה לטאפאסים), עוברים בין בארים עמוסים במבלים, ובוחרים את המנות שנראות הכי מפתות (רק שני יורו לצלוחית!), ועם יין או בירה זה פשוט תענוג.

אחרי החוויה העירונית, השביל מחזיר אותנו אל השדות, ומוביל לטיפוס עדין ומהנה אל רכס עמוס בתחנות רוח חשמליות, שמשיאו נוף מרהיב לכל הכיוונים – מצד אחד רואים מאיפה הגענו, ומהשני לאן אנחנו הולכים היום. ובכל כמה קילומטרים ממתין כפר קטן, ובית קפה בו כל החבר׳ה שבהם אנחנו נתקלים שוב ושוב יושבים ושותים קפה, או אוכלים איזו טורטייה ספרדית, נחים ומקשקשים. שדות ופרחים יהפכו לקלישאה בימים הקרובים, אבל אחרי הרבה מהם אנחנו מגיעים לעיירה שסימנו כסוף היום, וחווים לראשונה את האלברגה המוניציפלית – שהיא הרבה יותר זולה (עקב סבסוד הכנסייה או משהו בסגנון) והמונית. המונדיאל התחיל, ואני מתרגש לצפות בספרד-פורטוגל עם המקומיים, אז אני סוחב איתי את עינת ועוד שני פרגרינוז חמודים לפאב כדי לצפות במשחק על מסך גדול – רק כדי לגלות שאת המקומיים המשחק בכלל לא מעניין, שאף אחד לא ממש צופה בו, ושהבאסקים בכלל נמצאים בחוץ ורוקדים לצלילי מוזיקה חיה שמנגנים ברחוב, או סתם שותים בירה ומדברים. המשחק, אגב, היה מצויין, אבל כשאנחנו חוזרים לדורם שלנו באלברגה, אנחנו מגלים שישן שם בחור שנוחר כל כך חזק שפשוט אי אפשר להירדם, על אף עשרים הקילומטרים שהלכנו היום. אחרי לילה קשה ביותר, אנחנו מחליטים לנסות לעשות הכל כדי להימנע מזה בעתיד הקרוב.

די מהר, הימים מתכנסים למתכונת מהנה מאוד. קמים מתארגנים ויוצאים לדרך עד סביבות שבע-שמונה בבוקר. הולכים בכיף, כשמדי כמה קילומטרים, כל שעה ככה, מגיעים לכפר או עיירה ועוצרים בבית קפה לשתות קפה או לאכול משהו טעים. ממשיכים ללכת, כשבצהריים המאוחרים, סביבות שתיים-שלוש בדרך כלל, מגיעים (אחרי עשרים ומשהו ק״מ) לכפר היעד. מוצאים אלברגה ללון בה, מתארגנים מתקלחים ויוצאים לאכול, וחוזרים לשנ״צ או סתם מנוחה באלברגה. ואז חמש אחה״צ, ומכיוון שמדובר בספרד בקיץ, יש אור בחוץ עד בערך עשר בלילה, אז יש המון זמן לנוח ולהנות. בתי קפה, צפייה בכדורגל (כי זאת תקופת המונדיאל ויש אינסוף משחקים), שיחות עם מטיילים חביבים, קריאה, כתיבה, בירה, ארוחת ערב, יין, וכשמתחיל להחשיך מתגלגלים לכיוון השינה. והכל בסביבה ובקצב רגוע, עם אנשים נחמדים מסביב, וטבע וירוק. כיף גדול.

כמה ימים עמוסים ולילה קשה נותנים את אותותיהם. אנחנו במחוז לה ריוחה שמפורסם ביין שלו, ואכן צועדים בין כרמים ושדות פורחים וגבעות ירקרקות, ובהפסקת צהריים מוקדמת אנחנו מחליטים לקרוא לזה יום, ופשוט לעצור בכפר המקסים (והציורי) שאליו הגענו. אין הרבה מה לעשות, חוץ מלשבת באלברגה ולדבר עם האיטלקיה שאחראית עליו (שהתאהבה בקמינו והחליטה שהיא רוצה להיות חלק ממנו והגיעה לעבוד בכפר), או לאכול ולשתות בבר-מסעדה המקומי והיחיד בכפר, שאליו מתנקזים כל תושבי המקום, מזקן ועד צעיר.

למחרת, ביציאה מהכפר אנחנו פוגשים את פאט מאלסקה, שהשאיר את אשתו ושלושת ילדיו בבית ובא לחודש של צעידה. הוא היה טייס רפואי בהוואי, גלש בין טיסה לטיסה, וניסה לשכנע אותנו לעבור לשם. בסוף הוא נפצע, ובגלל שזאת אמריקה, הוא היה ממש קרוב להפוך להומלס, ואיכשהו ניצל, ועכשיו הוא מסיים תואר במתימטיקה. כמו אמריקאי טוב הוא ממש אוהב לשתות בירה, וכמה פעמים ישבנו לשתות איתו ועם עוד זוג אירים קורע, ועם עוד איזה אמריקאי מקועקע שהיה לוחם בעיראק ועכשיו גר באסטוניה עם אשתו השלישית.

זה סוף האביב, והעצים לאורך כל השביל עמוסים בפירות אדירים: המון דובדבנים, תותי עץ, דומדמניות. אני קוטף ואוכל, ועוד ממלא את הכיסים בעוד כמה חופנים, שיהיה מה לנשנש תוך כדי ההליכה.
לאורך השביל ישנן גם המון מזרקות וברזים המיועדים לשתייה ומילוי מים. בדרך ללוגרניו (בירת מחוז לה ריוחה), האטרקציה הוא יקב שנמצא על השביל, ובכניסה אליו שני ברזים – אחד שמוציא מים, והשני יין. אדום, ולא רע בכלל – ובחינם. כולם עוצרים למלא בקבוקים.

לוגרניו יפה, לבנה, ורחבת ידיים. אבל המשימה שלי היא להסתפר אצל ספר – תמיד דרך טובה להכיר עוד צד של המקום. בסוף אני מוצא ספר נחמד, שגובה מחיר קצת מופקע, אבל מספק המלצות על גלידה (״הכי טובה בספרד!״, הוא אומר), ובר פינצ׳וס. סצנת הפינצ׳וס בלוגרוניו די מטריפה, כמה רחובות שעמוסים בברים שמגישים פינצ׳וס ואלכוהול מכל כיוון. העברנו שם ערב כיפי, וכשכבר הייתי שבע, והתלוננתי שאף אחד מהפינצ׳וס לא היה באמת מדהים – הגענו למקום שהספר המליץ עליו, והכל היה טעים בקטע אחר, והמשכתי לאכול למרות שכבר הייתי מפוצץ. כמה ימים אחר כך, כשחזרתי ללוגרוניו כדי ללוות את עינת, הייתי מצוייד בהמלצות נקודתיות ששלח לי בחור שפגשתי בדרך – איזו מנה לאכול באיזה בר. בסופו של ערב, השיטוט הממוקד הזה נגמר באיזה שמונה צלחות מופלאות, והפך להיות הארוחה הכי טובה שאכלתי בטיול.

הרגליים שלי קצת כואבות, בעיות עם הנעליים. אנחנו עוצרים לאיזה יום מנוחה, או הולכים קצת פחות ביום אחר. איכשהו הן המשיכו להטריד אותי כמעט ועד סוף המסלול – ניסיתי ללכת אחרת, לעבור לסנדלים, לקנות נעליים אחרות, להתייאש גם מהן אחרי כמה ימים. זה היה מאוד מתסכל, אבל איכשהו מצאתי דרך סבירה ללכת, ובסוף ההליכה נהייתה מהנה.
בכלל, בעיות רגליים בקמינו הם בערך כמו בעיות מעיים בהודו – כמעט כולם סובלים מהן בשלב כזה או אחר, ובעיקר, כולם מדברים עליהן כל הזמן. הטרק עצמו הוא לא קשה והמשקל על הגב לא כבד במיוחד – אבל כנראה שהמרחק עושה את שלו, וגם העובדה שמגיעים לקמינו הרבה אנשים שלא בהכרח מטרקים יותר מדי ביום יום.

האביב כל כך יפה. והנוף בקמינו לא עוצר נשימה, כמו שהוא פותח אותה. מרחבים בעיקר ירוקים ולפעמים צהובים וחומים ואדומים, המון שדות ירוקים וכרמים ונחלים וחורשים. והמון המון פרחים, מרבדים של פרגים אדומים ושל חרדל צהוב וחובזה מקומית עם פרחים סגולים וגדולים, ועוד ועוד, והכל כל כך יפה ונעים ומרגיע. וההליכה בשבילים הנוחים, לפעמים בדיבור עם מישהו ולפעמים בשקט ולפעמים עם מוזיקה באוזניים, עושה טוב לגוף וללב ולנפש.

אנחנו מגיעים לעיירה העתיקה סנטו-דומינגו, ומוצאים את עצמנו ישנים באלברגה שהיא בעצם מנזר לשעבר, עם נזירות לבושות שחור שמקבלות את פנינו, וחצר רחבת ידיים. כרגיל, סיבוב בעיירה ואוכל וקפה ויין ודיבורים, ולמחרת בבוקר תופסים אוטובוס בחזרה ללוגרוניו. יום פינוק רגוע ביחד, ולמחרת בבוקר עינת עולה על הרכבת לברצלונה ומשם לארץ, ומכאן, כמו שכתב המשורר, אני ממשיך לבד.

פורסם בקטגוריה ספרד, קמינו דה סנטיאגו | תגובה אחת

קמינו דה-סנטיאגו: הקדמה

קמינו דה-סנטיאגו. טרק ארוך שחוצה את ספרד לרוחבה, מגבול צרפת ועד האוקיינוס, והוא גם דרך צליינית שקיימת מאות שנים. לי זה לקח חודש ורבע (עם כמה כוכביות), של הרבה טבע, מפגשים עם אנשים מרתקים, אוכל טוב, הליכה, והירגעות.

סיקרנת. עוד פרטים על הטרק?
במקור הדרך הזאת היא נתיב עלייה לרגל לקתדרלה המרשימה שבה (על פי המסורת) קבורות עצמותיו של אחד משליחיו של ישו, יעקב, ששמו הספרדי הוא סנטיאגו (הראש שלו, אגב, קבור בירושלים!). עולי רגל נוצריים הולכים כבר מאות שנים מצרפת ועד לסנטיאגו דה קומפוסטלה אשר בצפון-מערב ספרד, אבל בשנים האחרונות הפכה הדרך הזאת לטרק פופולרי למדי, שאם רוצים, מגיע גם עד האוקיינוס.

איפה הטרק עובר?
בגדול, בצפון ספרד. נקודת ההתחלה הפופולרית ביותר היא כפר קטן בצד הצרפתי של הפירנאים, וביום הראשון חוצים את הגבול לספרד. אז כמה ימים על הפירנאים, ואז לאזור לה ריוחה, מחוז קטן ויפהפה עם נוף שמזכיר קצת את צפון הארץ, רק עם אינסוף כרמים. משם הנוף נהיה קצת צחיח, ואז הופך לרצועה ארוכה של שממה (ש-150 ק״מ ממנה קיצרתי באוטובוס). ואז שוב הרבה שדות (ירוקים ופורחים למדי), שהופכים לגבעות ירוקות, ואז מטפסים בעדינות אל מחוז גליסיה, שהוא יחסית הררי וירוק בקטע אחר. ואם ממשיכים, אז אותו נוף יפהפה בסוף נשפך למפרצים המרשימים של האוקיינוס האטלנטי, וזהו, משם כבר אין לאן להמשיך.

איך הנוף?
יפה. ירוק. נעים. זאת לא ההימלאיה או האנדים, אבל מדובר בחודש ומשהו של הליכה כיפית בטבע, שעוברת בין כפרים ציוריים, עיירות קטנות, ומדי פעם גם ערים. ושקט, ורגוע.

כמה ארוך?
אורכה של הדרך המקובלת היא 780 ק״מ עד לסנטיאגו. ומשם עד האוקיינוס כדאי להוסיף עוד כ-80 ק״מ.

כמה זמן זה לוקח?
תלוי כמה מהר הולכים. קצב מקובל הוא בסביבות העשרים ומשהו ק״מ ליום, אבל אפשר ללכת באמת באיזה קצב שמתחשק, כי יש מקומות לינה לאורך כל השביל.

עשרים ומשהו ק״מ ליום?! זה לא המון?
לא כל כך. זאת אכן הליכה מכובדת, שהגוף אכן מרגיש אותה – אבל ההליכה היא בשבילים נוחים מאוד, ולא צריך לסחוב כמעט כלום על הגב. מכיוון שהמסלול הוא עתיק ומטוייל, התפתח לאורך השביל כולו אקו-סיסטם שלם של בתי הארחה ומסעדות וברזיות ומכולות קטנות, שעושות את החיים להרבה יותר נוחים. ולכן גם אפשר ללכת כמה שרוצים בכל יום, כי תמיד אפשר למצוא מקום לינה ולעצור. בכל מקרה, רוב האנשים מתחילים ללכת יחסית מוקדם (בין 6 ל-8), ובהליכה נינוחה מוצאים את עצמם בין 1 ל-3 בצהריים כבר בכפר היעד – מה שמשאיר הרבה זמן לנוח, לאכול, להסתובב בכפר, והכי חשוב – לדבר עם אנשים.

צריך אוהל? שק שינה? אוכל? מים?
שק שינה הוא מומלץ, וזהו בערך. כי כל כמה קילומטרים עוברים בכפר או עיירה, ובהם בתי קפה או מסעדות (אז לא צריך לסחוב אוכל), והוסטלים, שנקראים פה ״אלברגות״. ואם מתעקשים, אז תמורת כמה יורו אפשר לשלוח את התיק בכל יום לנקודת הלינה הבאה, וללכת עוד יותר בכיף.

כמה זה עולה?
הרבה יותר זול ממה שנדמה. לינה בדורמז תדרוש בין 5 ל-12 יורו, אוכל נע בין שלושה יורו לסנדביץ׳ כיפי ועד ל-10 יורו לארוחת שלוש מנות מפנקת שכוללת גם לחם ומלא יין, קפה בסביבות היורו, וכוס יין בסביבות היורו וחצי. ומכיוון שכל מה שעושים זה ללכת, כל הסיפור יוצא ממש משתלם – ביחס לתנאים הנעימים של מערב אירופה.

מי מטייל על השביל?
מבחינת לאומים, בתחושה שלי היו הרבה ספרדים, אמריקאים, צרפתים, גרמנים ואיטלקים, וגם לא מעט קוריאנים ויפנים ואוסטרלים, או כל שאר עמי אירופה. ישראלים? פגשתי ארבעה (!!!) בלבד בדרך.
מבחינת גילאים – כל הטווח, מגיל בית ספר ועד פנסיונרים. מגוון ומהנה, עד כדי נון-אישיו (אני חושב שאולי פעמיים נשאלתי לגבי הגיל שלי).
מבחינת סוג האנשים, אז כנראה שהרוב באים פשוט לטרק, להיות בטבע, או לנקות את הראש ממשהו. יש גם נוצרים שבשבילם מדובר באשכרה עלייה לרגל, ויש גם אנשים שפשוט התמכרו לעניין וממשיכים לתור את ספרד והאזור ברגל, ולהגיע לסנטיאגו מכיוונים שונים. אבל בעיקר אנשים שבאו לטייל בטבע.
ולכולם יש סיפור לספר, וכולם סופר-חמודים ופתוחים וחברותיים, כמו שרק טיול ארוך בטבע יכול לאפשר.

אז אחרי כל השאלות המקובלות, בפוסטים הבאים אספר את הסיפור שלי.

פורסם בקטגוריה ספרד, קמינו דה סנטיאגו | 2 תגובות

פרובאנס: סוג של עולם מושלם

כבר בהודו ובאתיופיה הרגשתי שקצת מיציתי את השטיק התרמילאי: להגיע למקום יפה ומעניין, ללכת למפל/מקדש/אגם הקרוב, לפגוש אנשים חדשים, לאכול לשתות להסתלבט, וכשה״אטרקציות״ המקומיות מגיעות למיצוי, לארוז את הדברים, להמשיך למקום היפה ומעניין הבא, ולחזור על הכל שוב. זה כיף, זה מרתק, זה זורם – אבל אחרי הרבה טיולים כאלו, מתחשק לי למצוא פורמט חדש לטיולים. כנראה לשהות יותר במקומות שאגיע אליהם, או פשוט לנוח ולספוג את האוויר בלי לחפש, מה אפשר לעשות. במסגרת חיפושי הפורמט, נבחר הקמינו דה סנטיאגו כהרפתקאה הבאה (ועליו יכתב בפוסטים הקרובים), אבל לפניו – שבוע של התפנקות ונופש בפרובאנס.

אני ועינת, בתי הארחה קטנים ורנדומליים, רכב שכור, כמה מקומות מסומנים על בגוגל-מאפס, ומינימום תוכניות קונקרטיות. עם כל ההקדמה הארוכה, זה לגמרי היה טיול טעימות של פרובאנס, כמו ממפים את המקומות שנרצה לשהות בהם מתישהו בעתיד. התחלנו באקס-אן-פרובאנס המקסימה, ואז לאזור הלוברון היפיפה והציורי, ומערבה לשדות הלבנדר והפרגים שסביב אביניון. משם נסיעה מזרחה לורדון הקניון עוצר הנשימה, ובחזרה לעוד יום במארסיי. הרבה נסיעות מהנות ברכב, בכבישים נעימים ומוקפים בירוק – לפעמים דרך הרים מיוערים, לפעמים דרך שדות, או נהרות. כמה טירות עתיקות. הרבה אוכל טעים, ובעיקר מאפים פנטסטיים, והרבה יין מוצלח, כי בכל זאת, פרובאנס. חופשה זוגית רגועה אך מתגלגלת – בכל יום קמים, ומחליטים מה מתחשק לנו לעשות, ואיפה אנחנו חושבים שנישן הלילה, כשהאטרקציות העיקריות הן נוף מטריף ואוכל ויין טעימים. מה צריך יותר מזה?

הכל כל כך יפה, ומטופח, וירוק, ורגוע. סוג של עולם מושלם, שבו הזקנים בכפר יורדים כל יום מהבית כדי לשתות קפה ולקנות את הכמה ירקות המבהיקים שיהפכו לארוחת הצהריים שלהם. שבו המכוניות חדשות ונוצצות ואף אחד לא מצפצף בכביש. שבו הנוף כל כך יפה, באופן רגוע, ולא מופרע על ידי בנייה ברוטאלית או סתם סימנים שאנשים משאירים – אלא ירוק עד לאיפה שהעין רואה, כשמדי פעם מבצבץ איזה כפר ציורי מאבן בין הגבעות או השדות.
(ובכן, כמובן שבילוי של שבוע בשבילים המתויירים של פרובאנס מוכר איזושהי אשליה, ושבשבוע אי אפשר באמת להבין כלום. אבל גם אם כן, זה עדיין הרושם שקיבלתי מטיול הטעימות שלנו.)

מה עוד אפשר לספר?
שבאופן לא מפתיע, היה מאוד קשה לתקשר עם הצרפתים. אפילו אלו שהם חלק מתעשיית התיירות, לא תמיד דוברים אנגלית, וכך גם התפריטים בכל מסעדה, למשל. אבל להסתדר אפשר בכל מקום.
שצרפת עדיין יקרה. גם ישראל יקרה לפחות באותה מידה, אבל בארץ אני לא מטייל כל היום, וזה כמובן עולה יותר כסף.
שהאוכל היה קצת פחות מרשים משציפיתי, אבל המאפים היו באמת אדירים, בכל מקום.
ושלהתפנק מדי פעם זה ממש כיף.

ובסופו של השבוע, טיסה ממארסיי לצד השני של צרפת, ומשם, ברגל, לחצות את הגבול אל ספרד.

פורסם בקטגוריה צרפת | כתיבת תגובה