קמינו דה-סנטיאגו: …ועד מערב

[בפרקים הקודמים: הקדמה, ומחצית ראשונה.]

לטייל לבד על הקמינו זו חוויה אחרת לגמרי.
ביום הראשון שלי לבד, הספקתי לאבד את הדרך עוד לפני הכפר הראשון, שזה די מרשים – אבל גם למצוא אותה חזרה, ולהמשיך עד לאלברגה מקסימה בכפר קטנטן, ובו הייתי האורח היחיד (!), עם שלושה מארחים מתנדבים מקסימים. הולנדי צעיר ושתי ספרדיות, היפים למחצה, דיברנו הרבה ואז בישלנו ביחד ארוחת ערב צבעונית ואכלנו אותה בחוץ בגינה בנוף המטריף. אחרי כמה שעות השמש מתחילה לשקוע, ואנחנו מדברים וצוחקים ומסתכלים על השקיעה המדהימה.

ההליכה לבד מאוד שונה, ורוב הזמן מהנה. מוצא את הקצב שלי, רוב הזמן נהנה מהשקט, וכשהגוף קצת מתעייף או משתעמם, אני שם אוזניות ונותן למוזיקה להוביל אותי קדימה. ובכל כמה קילומטרים עוצר באיזה כפר, ובבתי הקפה הקטנים על השביל תמיד יש עוד מטיילים חמודים, ועם מי לדבר, אם אני רוצה.

בשלב הזה הנוף ממשיך להיות ירוק ופרחוני, עם לא מעט שדות צהובים. לפעמים הגבעות יותר מרשימות, או שיש טורבינות רוח על ההרים. לפעמים קצת מונוטוני, אבל בעיקר משמח רוב הזמן.

בסוף של יום הליכה ארוך, ערב נעים בכפר קטנטן, אני פוגש איטלקי צעיר ומקועקע עם שיער ארוך, שהולך את השביל הפוך, שזה די נדיר (כי כולם ״עולים לרגל״ אל סנטיאגו), אז הוא בעצם לא פוגש אף בנאדם פעמיים. הוא נותן לי מחט יקרת ערך, כדי לפוצץ את היבלות שמתחילות להצטבר בכפות הרגליים. אני כמובן לא רואה אותו שוב.
בשש וחצי בבוקר השעון המעורר מעיר אותי, ואני מגלה שכל 15 המיטות בחדר ריקות – כולם כבר התארגנו ויצאו לדרך לפני, ולא שמעתי כלום. זה קרה לא מעט פעמים בהמשך.

זאת תקופת המונדיאל, ומכיוון שבשעות הצהריים המאוחרות רוב המטיילים מסיימים את ההליכה, אז יש הרבה זמן פנוי לצפות במשחקים, אחר הצהריים ובערב. בכל כפר יש איזשהו מסך לצפייה, וזה כיף גדול לצפות במשחקים של נבחרת ארגנטינה עם ארגנטינאים, בלגיה עם בלגים (בכפר נידח על מסך קטן של מחשב, אבל עם אווירה אש!), וברזיל עם מרסלו הברזילאי האדיר, מורה לאנגלית בן 50 עם מצב רוח כל כך חיובי ומשמח, שתמיד כיף לפגוש. הלכתי איתו לא מעט לאורך השביל, ודיברנו המון על כדורגל ועל העולם ועל אנשים.

אחרי כמה ימים לבד, הצטרפתי לכמה חבר׳ה מעניינים – פטריק הקנדי, אנה הנורבגית, ואדוארד (אד) האמריקאי, שבכפר קטנטן ונידח, אחרי אחר צהריים של שתייה אוכל וצחוקים, רק נראה הגיוני להמשיך ולהתגלגל ביחד. ההליכה ביחד שונה ומהנה, הרבה סיפורים מוצלחים ושיחות מעניינות. אחרי יומיים גם אשלי הסטודנטית מצטרפת לחבורה, וביום שאחרי גם ג׳ודי שמטיילת עם נייט הבן המקסים שלה מסתפחים. וכשביחד, קורים יותר דברים, ומדברים יותר דברים. באלברגה קטנה (שפועלת בשיטת ״דונטיבו״, שזה אומר בעצם ״שלם כמה שבא לך על הלינה והאוכל״) אני מבשל ארוחת ערב לעשרה אנשים, פלוס שלושה בקבוקי יין וגיטרה זה ערב נהדר. אבל בא לי לחזור וללכת לבד בטבע, ובאחד הימים, כשכולם מחליטים לצאת בארבע וחצי בבוקר כדי לראות את הזריחה איפשהו, אני שמח על ההזדמנות להתנתק קצת. אבל אני אמשיך לפגוש חלקים מהחבורה בערך בכל ערב.

אם כבר ״דונטיבו״ – יש לא מעט מקומות על הקמינו שפועלים ככה. מדי פעם אלברגות שכאלו, אבל יותר נפוצות הן נקודות קטנות על השביל שמציעות אוכל ושתייה למטיילים. לפעמים מדובר בתפוחים ובננות, אבל במקרים היותר מרשימים, אנשים מעמידים בופה של ממש, עמוס בכל טוב: פירות, פשטידות, ממתקים, קפה, ואפילו בירה ויין. אין הרבה דברים יותר משמחים מלפגוש דונטיבו באמצע הדרך, בנקודה שבה אתה לא מצפה.

ובאותו הכיוון, האלברגות שהכי נהניתי ללון בהן היו אלו של ההיפים הצמחוניים. איכשהו הווייב תמיד היה מוצלח, ארוחות הערב משותפות לכולם, והמטיילים שנמשכים לשם הם אלו שאני הכי נהנה לפגוש. לאחת מאלו הגיעו גיטריסט וקונטרבסיסט (!) סתם כדי לנגן לכולם באלברגה שירים בספרדית. ובערב כולם מתאספים על הדשא מסביב לנגינה ושרים ורוקדים, ואני גם מנגן על הקונטרבס בכמה שירים, וכשהשמש שוקעת לאיטה הכל פשוט מושלם.

יש גם רגעים מבאסים, בעיקר כשדברים לא מסתדרים כמו בדמיון. כשהרגליים כואבות יותר מדי, כשאני לא פוגש אנשים מעניינים במיוחד, כשאני מתגעגע, או סתם כשאין לי כח לאף אחד, או כשקצת נמאס לי ללכת. אבל כמעט בכל פעם שהלכתי לישון מבואס, לא יודע מה יהיה מחר – הפתרון היה פשוט לקום בבוקר ולהתחיל ללכת. איכשהו זה כמעט תמיד פתר הכל. האוויר והנוף וההליכה, ופתאום אני מרגיש שדברים מסתדרים מעצמם. ואז מתגלה נוף יפה, ואז אני פוגש אנשים מעניינים, או שקורה משהו מפתיע.

המסע מתקרב לחלקו האחרון, כשאני מגיע למחוז גליסיה. השבילים נמתחים לאורך רכסים יפים, כשמסביב נפרשות גבעות ירוקות עד האופק. בכלל בגליסיה הרבה יותר ירוק, כי הרבה יותר גשום. למזלי הגשם כמעט ולא הגיע, למעט איזה בוקר שבו כיסוי גשם ורדיוהד ורייסקינדר באוזניות הפכו את ההליכה כשרטוב מסביב למסתורית ומהנה במיוחד. בכל אופן, רוב הזמן יש שמש עדינה ושמיים כחולים בוהקים.

על פי האמונה הנוצרית, למי שילך את מאה הקילומטרים האחרונים של השביל עד לסנטיאגו, ימחלו לו על כל (או רוב) החטאים, או משהו בסגנון. כתוצאה מכך, וגם בגלל שאני שם בחודש יולי, הימים האחרונים של השביל, שאמורים להיות הכי מרגשים, הפכו להיות למתישים ממש עבורי. כי הטבע השקט התחלף בשיירות של מטיילים, קבוצות ענקיות של תלמידי בית ספר, או משפחות גדולות, או פשוט נוצרים מאמינים, ואם עד עכשיו פגשתי כמה עשרות מטיילים כל יום – עכשיו זה מרגיש כמו אלפים. אז ההליכה הופכת למשהו שאני פשוט צריך לסיים, להגיע לכפר היעד כמה שיותר מהר, ולנוח. יש לזה צדדים חיוביים – למשל שבשלב הזה אני כבר מכיר די הרבה חבר׳ה מהשבועות האחרונים, וזה כיף לפגוש פרצופים מוכרים בכל ערב, לבירה ושיחה או סתם לצפייה בכדורגל.
וביום האחרון של הדרך (ה״רשמית״) אני מתחיל ללכת עם הזריחה, שם אוזניות והולך קדימה במהירות. ואחרי כמה שעות, בעיקול של הדרך, פתאום מתגלה במרחק סנטיאגו, כשבמרכזה הקתדרלה הענקית, ואני קולט שעוד שעה ואני שם, ביעד הדי-שרירותי הזה אבל זה שאני צועד לעברו כבר בערך חודש, ואני משתרע על הדשא, וכל ההתרגשות עוטפת אותי בבת אחת.
ואז ההגעה לסנטיאגו (העיר די גדולה וסטודנטיאלית ומתויירת ויפה), וההליכה בשביל כשהקתדרלה, נקודת הסיום, מולי, מתקרבת. מסביב לקתדרלה יש המון מופעי רחוב, אז אני מגיע לרחבה שמול הקתדרלה כשמלווה אותי תזמורת דרמטית של חמת חלילים, וברחבה הרבה אנשים, ותרמילאים שעשו את כל הדרך הארוכה הזאת מתחבקים ובוכים ומחייכים וצוחקים, ואני מרים את הראש אל הקתדרלה המרשימה, וגם אני מתחבק ומתרגש בטירוף, ואז מתיישב בצד, בוהה בקתדרלה ובאנשים, ונותן לכל החודש הזה לשקוע.
ובערב כולם מגיעים למיסה חגיגית בקתדרלה, ואחר כך אני הולך עם החברים הטובים מהשבועות האחרונים לארוחת ערב מושלמת, ועוד כמה בירות, כדי לסיים את היום האדיר הזה.

דברים רנדומליים ששווה להזכיר:
את ליביו הטבח האיטלקי שעובד בספרד, כי כשהוא באיטליה הוא לא יכול שלא להסניף קוקאין, אז הוא בורח.
את הקפה עם הזריחה בבוקר.
את דייב הטקסני, שנפצע באיזו מלחמה, גילה את הקמינו לפני כמה שנים ומאז לא מפסיק ללכת אותו בכל מיני דרכים משונות.
את הבוקר בו לא מצאתי שום מזנון פתוח, אז ארוחת הבוקר הייתה דובדבנים שקטפתי העצים.
את הפאב של הקאובואים.
את האוכל הכיפי לאורך כל הדרך (אבל זה כבר נושא לבלוג אחר).

יום אחרי כל הדרמה של הסיום הרשמי של הקמינו, אני אורז שוב את התיק וממשיך לעבר הסיום ה״אלטרנטיבי״, והוא האוקיינוס. נותרו לי עוד יומיים וחצי של הליכה, ואחרי כל הפסטיבל העמוס והמרגש של השבוע האחרון, זה כיף לחזור שוב לשביל רגוע ושקט, עם מעט אנשים, אבל אנשים מעניינים. הדרך נפלאה, נהרות וחורש והרים ושדות, קפה ואוכל, ומקטעים של הליכה לבד. ואז פתאום, אחרי יומיים של הליכה, הוא פתאום מופיע: הים, האוקיינוס. כמפרצים מקסימים, הרים מסולעים מכוסי צמחיה שנשפכים למים, ולמרגלותיהם עיירות מקסימות ורגועות. ועוד בוקר, ועוד הליכה, ואז מתגלה במרחק פיניסטרה, העיירה שבקצה היבשת. השביל ממשיך לטפס ולרדת בגבעות מיוערות, ולבסוף נשפך אל תוך מפרץ נסתר ומהמם ביופיו, חול וצדפים, ותרמילאים מאושרים אחרי חודש הליכה משאירים את התיק והבגדים בצד ונכנסים ערומים לאוקיינוס.

בפיניסטרה אני מתפנק בחדר מלון משלי, ואחרי הצהריים חוזר למקטעון האחרון של השביל, טיפוס על המצוק שמוביל למגדלור הלבן שעל גדת האוקיינוס, בקצה הכי מערבי של היבשת. זה כבר באמת הסוף של השביל – מכאן אפשר להמשיך רק בשחיה. מהמצוק נוף מרהיב של אוקיינוס שמשתרע לכל הכיוונים, עד האופק, עננים עדינים, ושמש שיורדת לכיוון הים. אני נשאר שם כמה שעות, מסתובב, יושב ומתייחד עם השקט והרהורים, על המסע הזה ועל מה הוא אומר. ומדבר עם אנשים, שותה קפה ויין, ואז מתיישב על המצוק, כשכל אחד מהתרמילאים תופס פינה מבודדת בקצה העולם, מחכה לשקיעה. והשמש כתומה ואדומה ואז בים,
וזהו.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה ספרד, קמינו דה סנטיאגו | כתיבת תגובה

קמינו דה-סנטיאגו: ממזרח…

[ואחרי ההקדמה, אפשר לספר איך היה.]

עינת ואני יורדים מהרכבת בסן ז׳אן שעל הפירנאיים הצרפתיים, וכבר שם ההבטחה על כפרים ציוריים בנוף ירוק מתחילה להתממש. ומסביב אווירה והתרגשות של תחילת טרק, עם כמה וכמה צועדים שנקראים פה ״פרגרינוז״, עולים לרגל. וברגל, אנחנו מתחילים את הדרך, יוצאים מהכפר ומתחילים לטפס את ההר, ומהר מאוד נפרש מולנו הנוף המרהיב של העמק שממנו באנו: גבעות ירוקות שמשובצות בכפרים קטנים, ושדות ומטעים, ופרות וכבשים ולידינו דואים נשרים ענקיים. אחרי כמה קילומטרים של טיפוס, כשכבר אחרי הצהריים, אנחנו מגיעים לאלברגה (ככה קוראים פה להוסטלים) שבה נישן, מתמקמים ומחכים לארוחת הערב, שמוגשת לכולם ביחד. בשולחן ארוך אנחנו יושבים עם זוג אוסטרלים חמודים, זוג היפים נוצרים מקליפורניה, ומורה מלאס וגאס (כולם כנראה בשנות החמישים שלהם, אם לא שישים) – אוכלים, מדברים, שותים יין ומריצים צחוקים. וכשמוגש הקינוח, נעמדת בחדר האוכל בעלת האלברגה, ואומרת, ״מכיוון שלרובכם זה הלילה הראשון על הקמינו, יש לנו פה מסורת – מי שרוצה, מוזמן לעמוד ולספר, איך קוראים לו, מאיפה הוא מגיע, ולמה הוא הגיע לקמינו״. בסופו של דבר, כל ארבעים האנשים שישבו בחדר קמו וסיפרו סיפורים קצרים, שנעו בין ״שמעתי שיש שירות שלוקח לך את המזוודות למקום לינה הבא, אז באתי״, דרך ״אני מתקרבת לגיל ארבעים ואני מרגישה שהגיע הזמן להרגיש שוב בחיים״ (היא דומעת וכולם איתה), ועד ״ישו נגלה אליי בחלום, והבנתי שללכת פה יפתור לי את האלכוהוליזם״.

למחרת אנחנו קמים, והיום היפה התחלף בסופה, ויש עוד הר לטפס עליו. אחרי שעה של טיפוס בשביל עם גשם ורוחות בלתי פוסקים, כשאנחנו כבר ספוגים במים, אני משכנע את עינת שעדיף לחזור אחורה ולחצות את ההר ברכב. אנחנו חולקים מונית עם סימונה הרומניה החמודה והבן שלה החמוד עוד יותר, וחוצים את הגבול הלא-נראה לספרד, שאחריו פשוט השלטים מתחלפים מצרפתית לספרדית ובאסקית. אנחנו תופסים מחסה מהגשם החזק באיזה באר, ואחרי שבוע של לנסות ולתקשר עם צרפתים, פתאום זה תענוג גדול לדבר בספרדית סוף סוף. מכיוון שאנחנו כבר ספוגים, ארבעתנו מחליטים להמשיך וללכת בגשם השוטף, וכשאני משחרר, אז ללכת ביער עבות וירוק בשביל נוח בגשם זה לא כל כך נורא. בצהריים אנחנו מגיעים לכפר קטנטן וציורי, מוצאים אלברגה מטופחת ונעימה, אוכלים ושותים וקוראים עד הערב, ומדברים עם האוסטרלים מאתמול ועם סימונה ועם בחור באסקי חמוד שגר לא רחוק ובא לטייל בעצמו. ביום שלמחרת אנחנו הולכים עשרים קילומטרים בגשם, כשאני מצלם מלא פרחים, ואחר הצהריים אנחנו מגיעים לאלברגה מקסימה ורגועה, מתמקמים ומחכים לארוחת הערב, שגם פה מוגשת לכולם ביחד. הפעם החבורה האקלקטית כוללת שף אירי, אופטימטריסט איטלקי, שוויצרי שהגיע ברגל מהבית שלו, הולנדית גרמניה וניו-זילנדי, וישראלית, שלמרבה ההפתעה תהיה אחת מתוך רק ארבעה (!!!) ישראלים שאפגוש כל החודש – והפעם, אגב, כולם בסביבות העשרים-שלושים שלהם. אוכל טעים והרבה יין נהדר, שיחה טובה, ואני מרגיש שהשביל מתחיל ״להיפתח״.

הגשם הפסיק (ויחזור רק עוד פעם אחת ביום הלפני-אחרון במסע שלי), השמיים כחולים, ההליכה נעימה, בתוך יערות ולאורך נהרות, ועינת ואני מגיעים לפמפלונה, הבירה של חבל הבאסקים. עיר יפה ונעימה עם היסטוריה מעניינת, וזה כיף להסתובב, לשתות קפה, ובירה עם המקומיים אחרי הצהריים – כשבפאב יושבים סטודנטים, פנסיונרים, והורים עם עגלות תינוק. בערב אנחנו מתמסרים לסצנת הפינצ׳וס (ככה קוראים פה לטאפאסים), עוברים בין בארים עמוסים במבלים, ובוחרים את המנות שנראות הכי מפתות (רק שני יורו לצלוחית!), ועם יין או בירה זה פשוט תענוג.

אחרי החוויה העירונית, השביל מחזיר אותנו אל השדות, ומוביל לטיפוס עדין ומהנה אל רכס עמוס בתחנות רוח חשמליות, שמשיאו נוף מרהיב לכל הכיוונים – מצד אחד רואים מאיפה הגענו, ומהשני לאן אנחנו הולכים היום. ובכל כמה קילומטרים ממתין כפר קטן, ובית קפה בו כל החבר׳ה שבהם אנחנו נתקלים שוב ושוב יושבים ושותים קפה, או אוכלים איזו טורטייה ספרדית, נחים ומקשקשים. שדות ופרחים יהפכו לקלישאה בימים הקרובים, אבל אחרי הרבה מהם אנחנו מגיעים לעיירה שסימנו כסוף היום, וחווים לראשונה את האלברגה המוניציפלית – שהיא הרבה יותר זולה (עקב סבסוד הכנסייה או משהו בסגנון) והמונית. המונדיאל התחיל, ואני מתרגש לצפות בספרד-פורטוגל עם המקומיים, אז אני סוחב איתי את עינת ועוד שני פרגרינוז חמודים לפאב כדי לצפות במשחק על מסך גדול – רק כדי לגלות שאת המקומיים המשחק בכלל לא מעניין, שאף אחד לא ממש צופה בו, ושהבאסקים בכלל נמצאים בחוץ ורוקדים לצלילי מוזיקה חיה שמנגנים ברחוב, או סתם שותים בירה ומדברים. המשחק, אגב, היה מצויין, אבל כשאנחנו חוזרים לדורם שלנו באלברגה, אנחנו מגלים שישן שם בחור שנוחר כל כך חזק שפשוט אי אפשר להירדם, על אף עשרים הקילומטרים שהלכנו היום. אחרי לילה קשה ביותר, אנחנו מחליטים לנסות לעשות הכל כדי להימנע מזה בעתיד הקרוב.

די מהר, הימים מתכנסים למתכונת מהנה מאוד. קמים מתארגנים ויוצאים לדרך עד סביבות שבע-שמונה בבוקר. הולכים בכיף, כשמדי כמה קילומטרים, כל שעה ככה, מגיעים לכפר או עיירה ועוצרים בבית קפה לשתות קפה או לאכול משהו טעים. ממשיכים ללכת, כשבצהריים המאוחרים, סביבות שתיים-שלוש בדרך כלל, מגיעים (אחרי עשרים ומשהו ק״מ) לכפר היעד. מוצאים אלברגה ללון בה, מתארגנים מתקלחים ויוצאים לאכול, וחוזרים לשנ״צ או סתם מנוחה באלברגה. ואז חמש אחה״צ, ומכיוון שמדובר בספרד בקיץ, יש אור בחוץ עד בערך עשר בלילה, אז יש המון זמן לנוח ולהנות. בתי קפה, צפייה בכדורגל (כי זאת תקופת המונדיאל ויש אינסוף משחקים), שיחות עם מטיילים חביבים, קריאה, כתיבה, בירה, ארוחת ערב, יין, וכשמתחיל להחשיך מתגלגלים לכיוון השינה. והכל בסביבה ובקצב רגוע, עם אנשים נחמדים מסביב, וטבע וירוק. כיף גדול.

כמה ימים עמוסים ולילה קשה נותנים את אותותיהם. אנחנו במחוז לה ריוחה שמפורסם ביין שלו, ואכן צועדים בין כרמים ושדות פורחים וגבעות ירקרקות, ובהפסקת צהריים מוקדמת אנחנו מחליטים לקרוא לזה יום, ופשוט לעצור בכפר המקסים (והציורי) שאליו הגענו. אין הרבה מה לעשות, חוץ מלשבת באלברגה ולדבר עם האיטלקיה שאחראית עליו (שהתאהבה בקמינו והחליטה שהיא רוצה להיות חלק ממנו והגיעה לעבוד בכפר), או לאכול ולשתות בבר-מסעדה המקומי והיחיד בכפר, שאליו מתנקזים כל תושבי המקום, מזקן ועד צעיר.

למחרת, ביציאה מהכפר אנחנו פוגשים את פאט מאלסקה, שהשאיר את אשתו ושלושת ילדיו בבית ובא לחודש של צעידה. הוא היה טייס רפואי בהוואי, גלש בין טיסה לטיסה, וניסה לשכנע אותנו לעבור לשם. בסוף הוא נפצע, ובגלל שזאת אמריקה, הוא היה ממש קרוב להפוך להומלס, ואיכשהו ניצל, ועכשיו הוא מסיים תואר במתימטיקה. כמו אמריקאי טוב הוא ממש אוהב לשתות בירה, וכמה פעמים ישבנו לשתות איתו ועם עוד זוג אירים קורע, ועם עוד איזה אמריקאי מקועקע שהיה לוחם בעיראק ועכשיו גר באסטוניה עם אשתו השלישית.

זה סוף האביב, והעצים לאורך כל השביל עמוסים בפירות אדירים: המון דובדבנים, תותי עץ, דומדמניות. אני קוטף ואוכל, ועוד ממלא את הכיסים בעוד כמה חופנים, שיהיה מה לנשנש תוך כדי ההליכה.
לאורך השביל ישנן גם המון מזרקות וברזים המיועדים לשתייה ומילוי מים. בדרך ללוגרניו (בירת מחוז לה ריוחה), האטרקציה הוא יקב שנמצא על השביל, ובכניסה אליו שני ברזים – אחד שמוציא מים, והשני יין. אדום, ולא רע בכלל – ובחינם. כולם עוצרים למלא בקבוקים.

לוגרניו יפה, לבנה, ורחבת ידיים. אבל המשימה שלי היא להסתפר אצל ספר – תמיד דרך טובה להכיר עוד צד של המקום. בסוף אני מוצא ספר נחמד, שגובה מחיר קצת מופקע, אבל מספק המלצות על גלידה (״הכי טובה בספרד!״, הוא אומר), ובר פינצ׳וס. סצנת הפינצ׳וס בלוגרוניו די מטריפה, כמה רחובות שעמוסים בברים שמגישים פינצ׳וס ואלכוהול מכל כיוון. העברנו שם ערב כיפי, וכשכבר הייתי שבע, והתלוננתי שאף אחד מהפינצ׳וס לא היה באמת מדהים – הגענו למקום שהספר המליץ עליו, והכל היה טעים בקטע אחר, והמשכתי לאכול למרות שכבר הייתי מפוצץ. כמה ימים אחר כך, כשחזרתי ללוגרוניו כדי ללוות את עינת, הייתי מצוייד בהמלצות נקודתיות ששלח לי בחור שפגשתי בדרך – איזו מנה לאכול באיזה בר. בסופו של ערב, השיטוט הממוקד הזה נגמר באיזה שמונה צלחות מופלאות, והפך להיות הארוחה הכי טובה שאכלתי בטיול.

הרגליים שלי קצת כואבות, בעיות עם הנעליים. אנחנו עוצרים לאיזה יום מנוחה, או הולכים קצת פחות ביום אחר. איכשהו הן המשיכו להטריד אותי כמעט ועד סוף המסלול – ניסיתי ללכת אחרת, לעבור לסנדלים, לקנות נעליים אחרות, להתייאש גם מהן אחרי כמה ימים. זה היה מאוד מתסכל, אבל איכשהו מצאתי דרך סבירה ללכת, ובסוף ההליכה נהייתה מהנה.
בכלל, בעיות רגליים בקמינו הם בערך כמו בעיות מעיים בהודו – כמעט כולם סובלים מהן בשלב כזה או אחר, ובעיקר, כולם מדברים עליהן כל הזמן. הטרק עצמו הוא לא קשה והמשקל על הגב לא כבד במיוחד – אבל כנראה שהמרחק עושה את שלו, וגם העובדה שמגיעים לקמינו הרבה אנשים שלא בהכרח מטרקים יותר מדי ביום יום.

האביב כל כך יפה. והנוף בקמינו לא עוצר נשימה, כמו שהוא פותח אותה. מרחבים בעיקר ירוקים ולפעמים צהובים וחומים ואדומים, המון שדות ירוקים וכרמים ונחלים וחורשים. והמון המון פרחים, מרבדים של פרגים אדומים ושל חרדל צהוב וחובזה מקומית עם פרחים סגולים וגדולים, ועוד ועוד, והכל כל כך יפה ונעים ומרגיע. וההליכה בשבילים הנוחים, לפעמים בדיבור עם מישהו ולפעמים בשקט ולפעמים עם מוזיקה באוזניים, עושה טוב לגוף וללב ולנפש.

אנחנו מגיעים לעיירה העתיקה סנטו-דומינגו, ומוצאים את עצמנו ישנים באלברגה שהיא בעצם מנזר לשעבר, עם נזירות לבושות שחור שמקבלות את פנינו, וחצר רחבת ידיים. כרגיל, סיבוב בעיירה ואוכל וקפה ויין ודיבורים, ולמחרת בבוקר תופסים אוטובוס בחזרה ללוגרוניו. יום פינוק רגוע ביחד, ולמחרת בבוקר עינת עולה על הרכבת לברצלונה ומשם לארץ, ומכאן, כמו שכתב המשורר, אני ממשיך לבד.

פורסם בקטגוריה ספרד, קמינו דה סנטיאגו | תגובה אחת

קמינו דה-סנטיאגו: הקדמה

קמינו דה-סנטיאגו. טרק ארוך שחוצה את ספרד לרוחבה, מגבול צרפת ועד האוקיינוס, והוא גם דרך צליינית שקיימת מאות שנים. לי זה לקח חודש ורבע (עם כמה כוכביות), של הרבה טבע, מפגשים עם אנשים מרתקים, אוכל טוב, הליכה, והירגעות.

סיקרנת. עוד פרטים על הטרק?
במקור הדרך הזאת היא נתיב עלייה לרגל לקתדרלה המרשימה שבה (על פי המסורת) קבורות עצמותיו של אחד משליחיו של ישו, יעקב, ששמו הספרדי הוא סנטיאגו (הראש שלו, אגב, קבור בירושלים!). עולי רגל נוצריים הולכים כבר מאות שנים מצרפת ועד לסנטיאגו דה קומפוסטלה אשר בצפון-מערב ספרד, אבל בשנים האחרונות הפכה הדרך הזאת לטרק פופולרי למדי, שאם רוצים, מגיע גם עד האוקיינוס.

איפה הטרק עובר?
בגדול, בצפון ספרד. נקודת ההתחלה הפופולרית ביותר היא כפר קטן בצד הצרפתי של הפירנאים, וביום הראשון חוצים את הגבול לספרד. אז כמה ימים על הפירנאים, ואז לאזור לה ריוחה, מחוז קטן ויפהפה עם נוף שמזכיר קצת את צפון הארץ, רק עם אינסוף כרמים. משם הנוף נהיה קצת צחיח, ואז הופך לרצועה ארוכה של שממה (ש-150 ק״מ ממנה קיצרתי באוטובוס). ואז שוב הרבה שדות (ירוקים ופורחים למדי), שהופכים לגבעות ירוקות, ואז מטפסים בעדינות אל מחוז גליסיה, שהוא יחסית הררי וירוק בקטע אחר. ואם ממשיכים, אז אותו נוף יפהפה בסוף נשפך למפרצים המרשימים של האוקיינוס האטלנטי, וזהו, משם כבר אין לאן להמשיך.

איך הנוף?
יפה. ירוק. נעים. זאת לא ההימלאיה או האנדים, אבל מדובר בחודש ומשהו של הליכה כיפית בטבע, שעוברת בין כפרים ציוריים, עיירות קטנות, ומדי פעם גם ערים. ושקט, ורגוע.

כמה ארוך?
אורכה של הדרך המקובלת היא 780 ק״מ עד לסנטיאגו. ומשם עד האוקיינוס כדאי להוסיף עוד כ-80 ק״מ.

כמה זמן זה לוקח?
תלוי כמה מהר הולכים. קצב מקובל הוא בסביבות העשרים ומשהו ק״מ ליום, אבל אפשר ללכת באמת באיזה קצב שמתחשק, כי יש מקומות לינה לאורך כל השביל.

עשרים ומשהו ק״מ ליום?! זה לא המון?
לא כל כך. זאת אכן הליכה מכובדת, שהגוף אכן מרגיש אותה – אבל ההליכה היא בשבילים נוחים מאוד, ולא צריך לסחוב כמעט כלום על הגב. מכיוון שהמסלול הוא עתיק ומטוייל, התפתח לאורך השביל כולו אקו-סיסטם שלם של בתי הארחה ומסעדות וברזיות ומכולות קטנות, שעושות את החיים להרבה יותר נוחים. ולכן גם אפשר ללכת כמה שרוצים בכל יום, כי תמיד אפשר למצוא מקום לינה ולעצור. בכל מקרה, רוב האנשים מתחילים ללכת יחסית מוקדם (בין 6 ל-8), ובהליכה נינוחה מוצאים את עצמם בין 1 ל-3 בצהריים כבר בכפר היעד – מה שמשאיר הרבה זמן לנוח, לאכול, להסתובב בכפר, והכי חשוב – לדבר עם אנשים.

צריך אוהל? שק שינה? אוכל? מים?
שק שינה הוא מומלץ, וזהו בערך. כי כל כמה קילומטרים עוברים בכפר או עיירה, ובהם בתי קפה או מסעדות (אז לא צריך לסחוב אוכל), והוסטלים, שנקראים פה ״אלברגות״. ואם מתעקשים, אז תמורת כמה יורו אפשר לשלוח את התיק בכל יום לנקודת הלינה הבאה, וללכת עוד יותר בכיף.

כמה זה עולה?
הרבה יותר זול ממה שנדמה. לינה בדורמז תדרוש בין 5 ל-12 יורו, אוכל נע בין שלושה יורו לסנדביץ׳ כיפי ועד ל-10 יורו לארוחת שלוש מנות מפנקת שכוללת גם לחם ומלא יין, קפה בסביבות היורו, וכוס יין בסביבות היורו וחצי. ומכיוון שכל מה שעושים זה ללכת, כל הסיפור יוצא ממש משתלם – ביחס לתנאים הנעימים של מערב אירופה.

מי מטייל על השביל?
מבחינת לאומים, בתחושה שלי היו הרבה ספרדים, אמריקאים, צרפתים, גרמנים ואיטלקים, וגם לא מעט קוריאנים ויפנים ואוסטרלים, או כל שאר עמי אירופה. ישראלים? פגשתי ארבעה (!!!) בלבד בדרך.
מבחינת גילאים – כל הטווח, מגיל בית ספר ועד פנסיונרים. מגוון ומהנה, עד כדי נון-אישיו (אני חושב שאולי פעמיים נשאלתי לגבי הגיל שלי).
מבחינת סוג האנשים, אז כנראה שהרוב באים פשוט לטרק, להיות בטבע, או לנקות את הראש ממשהו. יש גם נוצרים שבשבילם מדובר באשכרה עלייה לרגל, ויש גם אנשים שפשוט התמכרו לעניין וממשיכים לתור את ספרד והאזור ברגל, ולהגיע לסנטיאגו מכיוונים שונים. אבל בעיקר אנשים שבאו לטייל בטבע.
ולכולם יש סיפור לספר, וכולם סופר-חמודים ופתוחים וחברותיים, כמו שרק טיול ארוך בטבע יכול לאפשר.

אז אחרי כל השאלות המקובלות, בפוסטים הבאים אספר את הסיפור שלי.

פורסם בקטגוריה ספרד, קמינו דה סנטיאגו | 2 תגובות

פרובאנס: סוג של עולם מושלם

כבר בהודו ובאתיופיה הרגשתי שקצת מיציתי את השטיק התרמילאי: להגיע למקום יפה ומעניין, ללכת למפל/מקדש/אגם הקרוב, לפגוש אנשים חדשים, לאכול לשתות להסתלבט, וכשה״אטרקציות״ המקומיות מגיעות למיצוי, לארוז את הדברים, להמשיך למקום היפה ומעניין הבא, ולחזור על הכל שוב. זה כיף, זה מרתק, זה זורם – אבל אחרי הרבה טיולים כאלו, מתחשק לי למצוא פורמט חדש לטיולים. כנראה לשהות יותר במקומות שאגיע אליהם, או פשוט לנוח ולספוג את האוויר בלי לחפש, מה אפשר לעשות. במסגרת חיפושי הפורמט, נבחר הקמינו דה סנטיאגו כהרפתקאה הבאה (ועליו יכתב בפוסטים הקרובים), אבל לפניו – שבוע של התפנקות ונופש בפרובאנס.

אני ועינת, בתי הארחה קטנים ורנדומליים, רכב שכור, כמה מקומות מסומנים על בגוגל-מאפס, ומינימום תוכניות קונקרטיות. עם כל ההקדמה הארוכה, זה לגמרי היה טיול טעימות של פרובאנס, כמו ממפים את המקומות שנרצה לשהות בהם מתישהו בעתיד. התחלנו באקס-אן-פרובאנס המקסימה, ואז לאזור הלוברון היפיפה והציורי, ומערבה לשדות הלבנדר והפרגים שסביב אביניון. משם נסיעה מזרחה לורדון הקניון עוצר הנשימה, ובחזרה לעוד יום במארסיי. הרבה נסיעות מהנות ברכב, בכבישים נעימים ומוקפים בירוק – לפעמים דרך הרים מיוערים, לפעמים דרך שדות, או נהרות. כמה טירות עתיקות. הרבה אוכל טעים, ובעיקר מאפים פנטסטיים, והרבה יין מוצלח, כי בכל זאת, פרובאנס. חופשה זוגית רגועה אך מתגלגלת – בכל יום קמים, ומחליטים מה מתחשק לנו לעשות, ואיפה אנחנו חושבים שנישן הלילה, כשהאטרקציות העיקריות הן נוף מטריף ואוכל ויין טעימים. מה צריך יותר מזה?

הכל כל כך יפה, ומטופח, וירוק, ורגוע. סוג של עולם מושלם, שבו הזקנים בכפר יורדים כל יום מהבית כדי לשתות קפה ולקנות את הכמה ירקות המבהיקים שיהפכו לארוחת הצהריים שלהם. שבו המכוניות חדשות ונוצצות ואף אחד לא מצפצף בכביש. שבו הנוף כל כך יפה, באופן רגוע, ולא מופרע על ידי בנייה ברוטאלית או סתם סימנים שאנשים משאירים – אלא ירוק עד לאיפה שהעין רואה, כשמדי פעם מבצבץ איזה כפר ציורי מאבן בין הגבעות או השדות.
(ובכן, כמובן שבילוי של שבוע בשבילים המתויירים של פרובאנס מוכר איזושהי אשליה, ושבשבוע אי אפשר באמת להבין כלום. אבל גם אם כן, זה עדיין הרושם שקיבלתי מטיול הטעימות שלנו.)

מה עוד אפשר לספר?
שבאופן לא מפתיע, היה מאוד קשה לתקשר עם הצרפתים. אפילו אלו שהם חלק מתעשיית התיירות, לא תמיד דוברים אנגלית, וכך גם התפריטים בכל מסעדה, למשל. אבל להסתדר אפשר בכל מקום.
שצרפת עדיין יקרה. גם ישראל יקרה לפחות באותה מידה, אבל בארץ אני לא מטייל כל היום, וזה כמובן עולה יותר כסף.
שהאוכל היה קצת פחות מרשים משציפיתי, אבל המאפים היו באמת אדירים, בכל מקום.
ושלהתפנק מדי פעם זה ממש כיף.

ובסופו של השבוע, טיסה ממארסיי לצד השני של צרפת, ומשם, ברגל, לחצות את הגבול אל ספרד.

פורסם בקטגוריה צרפת | כתיבת תגובה

כפרים טבולים בשמן זית

[אחרי הודו ואתיופיה, כנראה שהייתי צריך חופשת חגים קצת פחות הארדקור. אז] יום אחרי שחזרתי מצפון אמריקה, עינת ואני ארזנו תיקים קטנים וטסנו ליוון.
הפעם הבחירה הייתה יותר בטיול רגוע, מאשר בהרפתקה. ובמובן הזה, יש סיכוי טוב שיוון היא אלופת אירופה: יש לה חופים מושלמים, אוכל נהדר, טבע מהמם, הרים נחלים ויערות, תושבים נחמדים עד מאוד, ואחלה מזג אוויר. הכל מאוד נוח ונעים, סוג של תאילנד אירופאית שכזו.
וכל הנעימות הזאת משאירה את התרמילאי שבי מבולבל משתי סיבות עיקריות: קודם כל, התרבות די מוכרת ודומה (למשל, זה המקום היחיד בעולם שבו המקומיים מדברים בקול יותר חזק מאשר התיירים הישראליים!), ובנוסף, מאוד קשה להתנייד בתחבורה ציבורית (כמו לכפרים שאוטובוס מגיע אליהם בערך פעם בשבוע).
אז התרמילאי שבי פשוט הפך לתייר: את ההרפתקה והגילוי התרבותי אני משאיר לטיולים הבאים ובינתיים נהניתי מהחופש ומהנופים ומהאוכל. והבעיה השנייה נפתרה באמצעות רכב חמוד ששכרנו, שבו נהגתי בכיף במשך לא מעט שעות, שרובן היו יפות עד מאוד, לרוחבה ולאורכה של הארץ המקסימה הזאת.

יוון היא ארץ די גדולה, שמחולקת למספר מחוזות שדי שונים זה מזה. מכיוון שטיילתי בה ברוגע במשך שבוע וחצי, אני לא מתיימר להכיר אותה במיוחד, אלא רק להביא כמה מהדברים שמשכו את תשומת לבי.

הדבר הבולט והמפתיע הוא היופי של הטבע היווני. התרגלנו לטוס למקומות רחוקים ו/או אקזוטיים בשביל נופים מרהיבים, אבל הם נמצאים גם בחלק הקרוב של אירופה. נהרות סופר-צלולים באלף גוונים של כחול, רכסי הרים מרשימים, ומצוקים נישאים עטופים בצמחיה שנשפכים לתוך חופי טורקיז מנצנצים. ויש גם ״אטרקציות״ – למשל המנזרים ״התלויים״ של מטאורה, מנזרים עתיקים שבנויים על צריחי גרניט ענקיים שמתנשאים מעל עמק רחב והיו באמת מהממים, ושווים כל סטייה בדרך. ובטרק יפה (לאגם הדרקון) בילינו את הלילה בבקתת מטיילים במעלה הרכס, מקום שהביא איתו את אחת השקיעות הכי יפות שראיתי, עם ערפילים שמכסים רכסי הרים אינסופיים שנפרשים עד האופק – והזריחה שם הייתה אדירה עוד יותר.

מעבר ליופי של הטבע, גם מאוד כיף ונוח לטייל ביוון. הכבישים טובים, האוכל נהדר, כל מקום הרגיש בטוח להפליא, והיוונים התגלו כנחמדים ומסבירי פנים. באופן כללי התיירות מאוד נוכחת, מה שהופך את המקומות למוכוונים טוב לתיירים, גם מבחינת השפה וגם מבחינת התנאים – פשוט קל להסתדר בכל מקום. אנחנו הגענו בסוף העונה, כך שהכל היה דליל יותר באנשים (ולכן לא דרש הזמנה של כלום מראש), וקצת קריר יותר, ורגוע.
גם היום, אחרי המשבר הכלכלי, יוון עדיין לא זולה ולא יקרה (כשכמו בכל מקום, יותר זול מחוץ למסלול התיירים) – אבל שווה גם לזכור שהטיול שאנחנו טיילנו היה מוכוון טבע וחופים, כך שההוצאות היחידות כמעט היו על לינה ואוכל ונסיעות. ההשפעה היחידה של המשבר שיכולתי לראות בעין של תייר, היא ההתרוקנות של הכפרים. חלק מהסיפור הוא שכשמשכורות התחילו להיחתך, הרבה מתושבי הכפרים נטשו, והלכו לחפש תעסוקה בערים. לכן נראה שרוב הכפרים שהגענו אליהם כבר היו כפרי תיירות (מקסימים ויפים), שנראה שעד לא מזמן באמת היו שם חיים פועמים, אבל מעט מאוד אנשים באמת גרים בהם כיום. מי שכן פגשנו בכל מקום היו בעיקר תיירים ישראליים (יש גם קצת תפריטים בעברית!) ונופשים יוונים – כולם (אומר הסנוב שבי) מהזן המאוד נחמד ונעים.

שווה לציין גם את האוכל, הו האוכל. הטעמים והגוונים מאוד מוכרים לנו, כי המטבח היווני מאוד קרוב לזה הישראלי, ולכן כמעט ולא הופתעתי. אבל כל מקום שהגענו אליו התפקע באינסוף ירקות ופירות פנטסטיים שרק מחכים שיקטפו אותם מהעצים, ואפשר לראות את הטבח שולף בבוקר במו ידיו דגים מהים הצלול, והגבינות המקומיות נהדרות – וכל ארוחה הופכת לכייפית במיוחד.

אז בסופו של טיול, כל אלו הופכים את יוון (לפחות את זו שאני חוויתי, בטיול די קצר של רכב ופינוק) פחות למקום של הרפתקאה, אלא למקום מצטיין של רוגע, ויופי, ופינוק.
היא קרובה, נעימה, ומסבירת פנים – וכשהכל מתובל בשמן זית טרי וריחני, אז מה צריך יותר?

פורסם בקטגוריה יוון | כתיבת תגובה

ניו-יורק, טורונטו: בין שתי ערים (II)

[נכתב בדיוק כשלוש שנים אחרי זה]

ביקור ראשון בארצות הברית, ומן הסתם גם ביקור ראשונה בניו-יורק. תמיד הנחתי שאגיע מתישהו באיזו נסיעת עבודה, ושבסוף העבודה זימנה לי כנס בטורונטו, אז ניו-יורק הייתה סטייה קטנה בדרך.
כולם תמיד אמרו, שניו-יורק היא משהו מיוחד, שאי אפשר להגיע ולא להיות בשוק מהגודל, ומהעוצמה – אז היו לי לא מעט ציפיות. בסופו של דבר, דווקא לא מהגודל והעוצמה התרשמתי. אולי כי כבר לונדון, וטוקיו, ושנחאי – אולי ניו-יורק יותר, אבל לא ברמה שהפילה אותי. וגם ציפיתי למשהו הרבה יותר מבריק ונוצץ, וגיליתי עיר שרוב גורדי השחקים שלה נראים עתיקים וכבדים, ועיקר הרחובות הם בניינים מתחילת המאה. וזה היה גם חלק מהכיף: להגיע לעיר שכנראה ראיתי (סרטים) וקראתי (ספרים) עליה יותר מכל עיר אחרת בעולם, ולקבל איזושהי טעימה מאיך היא מרגישה, איך היא פועמת.
והחלק הכיפי באמת היה להרגיש את העיר הזאת מתחברת מולי. כלומר, אם בהודו מדובר בחוויה כללית שציפיתי לה והתגשמה מולי, אז בניו-יורק זאת לא הייתה התחושה, אלא ממש הבניינים והשכונות והאתרים, שהתחילו להתמקם לי בראש. לצאת מהסאבווי, להרים את הראש ולראות את האמפייר סטייט בילדינג, לסובב את הראש ולראות את הקרייזלר, ללכת כמה בלוקים כדי להגיע לטיימס סקוור והמסכים הפסיכיים שלה, ולהמשיך ברגל עד הסנטרל פארק – כולם כבר איכשהו היו ״מצויירים״ לי בתודעה, והאפקט של לראות אותם ולחוש אותם אחד לי השני היה מהפנט. וגם מנהטן, ליד ברוקלין וברונקס והארלם וג׳רזי, מתאום הכל מתחבר.

אז לנתי בוויליאמסבורג, שבנקודה זו בזמן זאת אחלה שכונה לגור בה לכמה ימים, והסתובבתי הרבה ברגל, אכלתי המון אוכל שמנמני וטעים (וטראשי לעתים). והתבוננתי הרבה באנשים, שיש להם איזה סטייל זרוק-אך-עם-פאסון וכולם כל כך שונים אחד מהשני, והמון היספאנים, והמון אסייתים. וכמו לונדון, גם ניו-יורק מרגישה אינסופית, גם במרחב וגם בזמן. כלומר אין שום סיכוי להכיל ולו שבריר ממה שיש לעיר הזו להציע, על אינסוף האנשים והמסעדות וההופעות והבארים והפארקים והסטנדאפ והאירועים ועוד ועוד ועוד. ואם כבר הזכרתי אותה, אז מצאתי את עצמי לא מעט מתבלבל וחושב שאני בעצם בלונדון, או בכל עיר ענקית אחרת ורב תרבותית ומהוגרת, שבה הרוב המוחלט של האנשים שאיתך בקרון הסאבווי כנראה שלא נולדו בניו-יורק, ורובם גם לא נולדו בארצות הברית.

ועם כל ההתרשמות הזאת, מביקור קצר ולא מחייב – ברור שניו-יורק דורשת הרבה יותר מכמה ימים בכדי להתחיל ולהבין אותה. וגם ברור שהיא עולם אחר משאר ארצות הברית, שבהחלט יש לי חשק לחקור יותר לעומק כשתגיע ההזדמנות.

הסיבה האמיתית לטיסה הזאת לצפון אמריקה הייתה כנס בטורונטו, שנשלחתי להרצות בו. הכנס עצמו היה ממש כיף – אנשים מעניינים מכל העולם, הרצאות נחמדות, אוכל מעולה, המון אלכוהול (מצאתי את עצמי שותה הרבה כמעט כל ערב, כל פעם עם חבר׳ה שונים ומוצלחים). ובעיקר מלון מאוד מפנק (ומאוד על חשבון החברה כמובן), וזמן לנוח, לקרוא ולהרהר. אם בניו-יורק הרגשתי צורך לנוח אבל הרצון לשתות את העיר גבר עליו, אז בטורונטו הכנס, המלון, והחוסר באטרקציות מפורסמות, שחררו אותי ואפשרו מנוחה וזרימה מהנה עם מה שמגיע.

בכל אופן, נכון, כנס מפנק זה כמובן אדיר, אבל אני פה בעיקר כדי לכתוב על מקומות רחוקים. אז טורונטו דווקא נראתה לי קצת כמו שציפיתי מניו-יורק להראות: מנצנצת ומבריקה, עמוסה בבניינים עצומים, ונוחה להפליא. גם הבדיחה הקבועה על הנחמדות הקיצונית של הקנדים הוכיחה את עצמה לגמרי – למשל, כבר במטוס, הטורונטאי שישב לידי החזיק את השיחה שלנו ערה בכל מחיר, או אם זה השוטר שהתעקש ללכת איתנו במשך כמה דקות בכדי להביא אותנו לתחנת האוטובוס ששאלנו אותו איך מגיעים אליה. בכל אופן, את רוב השבוע ביליתי באזור המלון, שזה רובע העסקים הנוצץ והמנוכר והדי-משעמם, ורק לקראת הסוף סקרתי קצת יותר אזורים אחרים: מקומות היפסטריים לחלוטין, או כמעט-פרברים שקטים יחסית. ושם נראה שמתחילה להתגלות עיר אמיתית ונושמת, עם הרבה צבע וחיים. וכשחלפתי ברחוב על פני פאב-מלון שמארח כמה הופעות ג׳אז שונות בכל יום, ולידו חנות ענקית למוצרי עישון גראס, כשבצמוד אליה חנות שמוקדשת כמעט ורק לקונדומים, חייכתי חיוך גדול: כי זה כיף לדעת שהעיר, לאו דווקא זו שציפיתי ממנה, יכולה עוד להפתיע אותי סתם ככה באמצע היום.

פורסם בקטגוריה ארצות הברית, קנדה | כתיבת תגובה

והפעם, מסע בזמן

אני מתעד באדיקות את כל מסעותיי בחו״ל כבר שמונה(!) שנים, ועכשיו האובססיבי שבי חש צורך להשלים את התמונה, לספר גם על מה שקרה לפני.
ותוך כדי כך גם מתגלה שמתיעוד של טיולים בעולם של אז, אפשר להבין עד כמה העולם השתנה בינתיים. וגם עולות הרבה תהיות על כל ההלך הטיולי, על מה זוכרים בסוף, ועל המשמעות של כל זה.
הנה.

גיל 13. טיול מאורגן. צרפת-בלגיה-הולנד. עם אמא. מעבר לתחושות כלליות, אני זוכר כה מעט.
אכלתי המון צ׳יפס, בערך כל יום. וגם צ׳יפס משקית שהתגלה כצ׳יפס בטעם שרימפס, מה שהחל להראות סדקים בתמונת המציאות.
ביקרתי במגדל אייפל, ובגני ורסאי, וברובע לה-דפנס, שמכולם אני זוכר שברי תמונות מטושטשות. ובארמון של המלך, שבו מדריכת טיולים זיהתה (כבר אז) ישראלים ממרחק של קילומטרים. מדריכה אחרת, מקומית, הייתה עסוקה (כבר אז) בפירוט אובססיבי של מחירי השכירות בכל רובע בפריז. ובכנסיית נוטרה-דאם, אמא שלי מותחת את הידית של המצלמה, ומגלה שאת כל הימים הראשונים צילמנו במצלמה שאין בה בתוכה פילם(!). ואיפה באמת האלבום הזה של התמונות מאז, שלא ראיתי מעולם?
ביקרתי בחנות דיסקים(!) ענקית, שנראתה לי אז הכי אמריקה שאפשר.
וביקרנו בברוז׳ ובגנט, שהיו ממש יפות, ושטנו על התעלה באמסטרדם, והיינו בבית אנה פרנק, וברובע החלונות האדומים, ובאיזה חוות גבינות הולנדית.
ונסענו המון באוטובוסים, והיינו עם עוד הרבה ילדים של בר/בת-מצווה וההורים שלהם, ואני לא זוכר מהילדים האלה כלום.

מחשבות לסיכום הטיול:
קשה לי להאמין שהייתה לטיול הזה השפעה אמיתית על החיים שלי, מלבד סימון וי ראשון על הדבר הזה שנקרא ״טיול בחוץ לארץ״. אחת הבעיות בטיול מאורגן, כי כמו שנאמר, ״החיים הם מה שקורה״…

גיל 17. מסע לפולין.
עדיין מאורגן כמובן. עדיין נטול כל תחושה של הרפתקה. שילוב משונה של טיול שואה מרגש ועצוב, וטיול שנתי עם שכבה שלמה של נערים ונערות רועשים וחרמנים שישנים ביחד במלונות כל הזמן, וגם אוהבים לעשות צחוקים, על אף השואה.
זה היה סוף החורף, וחשבתי שזה מזל גדול, כי פולין כל כך יפה כשהיא מושלגת, ובטח היא ממש סתם בלעדיו.
ומחנות ריכוז, וטקסים, שזה די הארדקור אבל איכשהו עבר בלי דרמות מיוחדות.
וכל הזמן אכלנו במסעדות פולניות מוזרות לתיירים, עם שניצלים וריקודי פולק פולניים שכנראה שאף אחד כבר לא רוקד יותר.

מחשבות לסיכום הטיול:
אני לא יודע כמה הקונספט הזה מוצלח בתקופת התיכון. השואה הופכת למוקפת בהרבה שכונה וצחוקים מצד אחד, ומצד שני זאת גם לא באמת חוויה תרבותית פולנית.

גיל 18, כמה ימים באיה-נאפה.
כנראה תחושה ראשונה של חופש ועצמאות. עם חבר וידידה, לעיר נופש מטופשת של אירופאים שיכורים. מזל שעוד הייתי מספיק חסר מודעות עצמית כדי להבין את זה.
לפחות טיילנו גם על האי עצמו, שהיה כיף ומקומי (אך לא זכור לי כמרשים במיוחד), וגם סתם בריכה וסתלבט (כנראה) במהלך היום. ואחה״צ המערכת התיירותית המשומנת מתחילה לפעול, עם מסעדות שנפתחות, ואחריהן ה״פרי-קלאבז״ שבהם שותים בקטנה, ואז המועדונים, שכנראה היו מעפנים. אבל לפחות זה היה סוף הניינטיז, וזכורה לי איזו מסיבה שבה בשיא המסיבה הדי-ג׳יי הפסיק את המוזיקה, קשקש קצת עם הקהל, ואז החזיר את כולם עם האקורדים על הפסנתר של דונט לוק בק אין אנגר של אואזיס, שהפך לשירה משוגעת בציבור של מאה תרבויות, מרהיב עד כמה שמוזיקה יכולה להיות.
ובפעם הראשונה אכלתי חזיר, איזה כיף. וגם אכלנו שלושתנו ארוחה אדירה בטברנה מקומית עם איזה שמונה-עשרה מנות. והידידה אכלה תבשיל של קוביות בשר חזיר בפעם הראשונה, וכששאלנו אותה, נו, איך זה, היא התחילה לחייך, ואמרה, יש לזה מרקם של זין, ולא יכולנו להפסיק לצחוק במשך המון זמן.

מחשבות לסיכום הטיול:
טיול ראשון לבד. צריך להתחיל מאיפשהו.

גיל 20, כמה ימים בסיני.
בטיול הזה, בתכל׳ס, הכל התחיל. חבר אמר, נוסעים לסיני, כמה חבר׳ה (שלא הכרתי). יאללה. אוטובוס לאילת, חוצים את הגבול, ומשם מונית לראס אבו-גאלום (אם אני לא טועה).
הכי חושות על קו המים שאפשר, כמה חבר׳ה כיפיים, צחוקים, סתלבט, קריאה, שנירקול, ואוכל טעים שלוקח לו הרבה זמן להגיע. בכלל, זמן, לא ברור לי איך הוא עבר שם, ומה בדיוק עשינו בכל הימים האלו, אבל זה באמת קרה, והיה כל כך כיף.
ובאחד הימים לקראת השקיעה, הגיעו מהדרום (לא ברור מאיפה בדיוק כי היה שם רק מדבר), בהליכה, זוג אירופאים עם תיקים על הגב, וחיפשו מקום לישון. דברים שקורים.

מחשבות לסיכום הטיול:
תחושת חופש אמיתית, והרגשה כזו, שהכל אפשרי (מוזר שזה התחיל דווקא שם, אבל זה מה שקרה).
אותה תחושה שכנראה מלווה אותי מאז בכל טיול, ואולי גם בחיים.

גיל 22, חמישה ימים בלונדון.
חופשה מהצבא, כרטיסי טיסה חינם (סיפור אחר וארוך), חברה טובה ואני מגיעים ללונדון בפעם הראשונה. זה בעיקר היה מפגש ראשון עם העולם הגדול, עם עיר שיש בה הכל, והמוני אנשים. אבל מה שאני זוכר הכי בבהירות זה את הסטייל האנגלי, ואת תשומת הלב לפרטים – כאילו כל פינה בעיר הזאת נבנתה עם מחשבה מאחוריה, בניגוד לארצנו המשוגעת. והכל מטופח ונראה כאילו הולך להחזיק לנצח, גם אם אלו בניינים שנבנו לפני מאות שנים.
אנחנו מתרוצצים כמו אחרוני התיירים בין כל האטרקציות של העיר, אם זה הביג בן (שנראה הרבה יותר ביג ממה שציפיתי), ארמון המלכה, המון מוזיאונים, או איצטדיוני כדורגל. והטיוב שהדהים אותי בעוצמה ובדיוק שלו. והרבה בירות בפאבים מקומיים.
כל אלו לא מרגשים במיוחד – אבל שנים אחרי הטיול הזה ליווה אותי איזה רצון לחיות בלונדון יום אחד, לפחות לאיזו תקופה.
הרצון הזה, אגב, אולי נובע ממזג האוויר המאוד לא מייצג שליווה אותי שם – כמעט חמישה ימים רצופים של שמש, מה שקורה בלונדון בערך אחת ל… אף פעם.

מחשבות לסיכום הטיול:
אולי, שאפשר לספוג וייב של עיר גם כשמתרוצצים בין אטרקציות. ואולי לא.

אז הנה, עכשיו הבלוג מתאר את כל ביקורי בחו״ל, אי פעם.
אפשר להתקדם הלאה.

פורסם בקטגוריה אירופה, אנגליה, בלגיה, הולנד, מצרים, פולין, צרפת, קפריסין | כתיבת תגובה