"היא שלחה לי גלויה מקטמנדו
כותבת שכרגע היא קצת בבילבול
לא יודעת אם לטוס להודו או לטנג'יר
מרגישה שזה פתוח
וזה יופי של אוויר"
(אהוד בנאי, "גלויה מקטמנדו", שיר נשכח משנות השמונים)
…
השבוע עזבתי את סין, ונחתתי בנפאל*. כבר במהלך הנסיעה משדה התעופה למרכז קטמנדו, הבנתי כמה התקופה הקרובה עומדת להיות שונה מהחודש שעבר.
קודם כל, עכשיו אני מטייל לבד (אחרי שאריאלה חזרה מסין לארץ), וזה ממש שונה, לרע ולטוב.
ואז, אז אני מגלה את קטמנדו, שהיא כל כך שונה מסין. אם סין היא מסודרת, מוזרה, יפה, וקשה, אז קטמנדו פשוט הפוכה לגמרי. היא נראית לי כמו שאני מדמיין את הודו, רק בלי הלכלוך והסרחון: מבולגנת, צפופה, ריחנית, כשכל האנשים מחייכים אליי ברחוב, ויודעים לדבר אנגלית, הנשים לבושות בסארי מקושטים, המכוניות הן משנות השבעים, הפרות הולכות על הכביש, וקופים מקפצים על העצים מצדדיו. ובמשפט אחד – פשוט יש פה איזשהו קסם ברחובות. וכנראה בגלל שהקסם הזה הוא מה שהיה חסר לי בסין (לפחות במסלול המתוייר למדי שעברתי שם), והוא היכה בי כל כך חזק כשהגעתי לקטמנדו.
…
בכל אופן, בערך כשאני מגיע לעיר, מתחיל פה פסטיבל גדול, שכולל שחיטה המונית של עזים ובאפלו'ס, תהלוכות יפות ברחבי העיר, ותפילות רבות במקדשים. ואחרי הפסטיבל, והשלמת ציוד לטרקים (שהוא ממש זול פה), נמאס לי מזיהום האוויר הנוראי (אהוד בנאי כתב את השיר לפני עשרים שנה), ואני נוסע לפוקרה. שמונה שעות של נוף מקסים, הרים ירוקים ונהרות שוצפים, ואני מגיע. העיר השנייה בגודלה בנפאל, אבל היא בעצם עיירת נופש רגועה, ששוכנת על גדתו של אגם נהדר. ובבוקר, כשאני יושב על האגם, ורואה את הפסגות המושלגות של ההרים מבצבצות מלמעלה, אני נזכר שכל מה שנשאר לעשות זה למצוא שותפים לדרך, ולהתחיל במה שבשבילו באתי לפה:
טרקים ארוכים, של הליכה בנופים מדהימים.
…
* אה, ובטיסה מסין לנפאל, רואים ממש מקרוב את פסגת האוורסט, מתנשאת מעל העננים. מדהים.
…
הרפתקאות חדשות באיכות גבוהה 