אם בסין טיילתי במסלול פחות-או-יותר מתוכנן, ובנפאל הייתה בעיקר טרקים עד שנגמרה העונה, אז דרום-מזרח אסיה (תאילנד ושכנותיה) היא כבר סיפור אחר מבחינתי. כי ידעתי שאני רוצה להגיע לשם, אבל לא היה לי אפילו שמץ של תכנון קונקרטי. אז בטיסה מנפאל, בעודנו ממריאים מעל יופיו הלא-הגיוני של רכס ההילמאיה, פתחתי בפעם הראשונה את הלונלי פלנט של דרום-מזרח אסיה, והתחלתי לקרוא. ואז, נחתתי בבנגקוק.
…
מודה, לא הייתי מוכן. בום! רחוב הקו-אסן מתפוצץ לי לתוך הפרצוף. מוזיקה מכל הכיוונים, חולצות בצבעים זוהרים, אוכל רחוב ופירות נהדרים בכל פינה, והמון, המון תיירים. בתור תרמילאי שהגיע מהשקט והעולם השלישי של נפאל, היה לי קשה להתחבר לאווירה הסואנת והרעשנית. אז התרכזתי בדברים הפשוטים: לאכול ולשתות כל דבר שהיה מספיק צבעוני, לבקר בהמוני המקדשים המוזהבים שבנגקוק התברכה בהם, ולחשוב לאן בערך אני מתכנן להמשיך. אז באמת שתכננתי להמשיך ללאוס אחרי יומיים, אבל מצב הרוח המהורהר שלי, וחוסר החשק הכללי להיות חברותי כרגע (קורה, מה לעשות?), הביא אותי באוטובוס לילה לצ'אנג מאי, צפון תאילנד.
…
לשמחתי, הגעתי בדיוק למקום שהייתי צריך. בניגוד לבטלנות היחסית ששרתה עליי ברעש של בנגקוק, דווקא ברוגע של צ'אנג מאי הייתי פעיל למדי. יומיים של קורסי בישול מעניינים. טרק מהנה, שלושה ימים בגבעות הירוקות של צפון תאילנד, בלי לראות אף תייר חוץ מהחבורה המשעשעת שהייתה איתי, ולינה עם מדורה וגיטרה באמצע שום מקום. וערבים רגועים בבר הג'אז המקסים שבעיר. וכשמיציתי את אלו, יצאתי למנזר באזור לסדנת מדיטציה של שלושה ימים, שהייתה הרבה יותר מעייפת ממה שציפיתי, אבל מעניינת. והמדיטציה סגרה יפה את השבועיים שבהם נהניתי להיות יחסית לבד, אז המשכתי עוד צפונה, לכפר בשם פאי, כדי להפוך שוב לגרסה החברותית של עצמי.
…
והכפר המשונה הזה היה אחלה מקום לסיים בו את הסיבוב שלי בתאילנד, בינתיים: נוף ירוק ורגוע מסביב, תרמילאים הזויים שנתקעו פה לכמה ימים או לכמה שנים, אוירה חברותית, וארוחות ערב שנמשכו לבירות אל תוך הלילה. ובאמת שתכננתי להישאר בתאילנד ליומיים, אבל אחרי שבועיים וחצי, שהיו בעיקר רגועים ומהורהרים, הגיע הזמן להמשיך הלאה, ולהתגלגל בשיט על נהר המקונג, אל תוך לאוס.
…
הרפתקאות חדשות באיכות גבוהה 
פינגבאק: בית תאילנדי | הרפתקאות חדשות באיכות גבוהה