מסע

פוסט סיום חייב להיות חגיגי ורגשני, נכון?
אז אתחיל בשיר (שמצאתי דרך מישהי שכותבת נפלא על מסעות, הספרנית הדילטנטית). ההדגשות הן שלי.

מסע / מארק סטרנד (תרגם עוזי וייל)
מסע ממשיך עד שהוא נפסק
מסע שנפסק אינו מסע עוד
מסע מאבד דברים בדרך
מסע עובר דרך דברים, דברים עוברים דרכו
כשמסע נגמר, הוא מאבד את עצמו לטובת מקום
כשמסע נזכר, הוא מתחיל יומן מסע
מסע לאורך זמן שונה ממסע לתוך הזמן
מסע ממשי הוא לתוך העתיד
מסע הרהורים הוא אל תוך העבר
מסע לרומא הוא שניהם ביחד
מסע לפיטסבורג הוא כנראה לא זה ולא זה
אדם במסע כל הזמן מנופף לשלום
מסע קריסטלי קפוא בזמן
מסע בוחן את גבולותיו שלו
מסע שמיימי נגמר בכאב לב
הזרוע היא מסע בתוך השרוול
מסע ריק יוצר עיגול
מסע בלי מטריה איננו שלם
מסע תמיד מתחיל במקום ושמו כאן
ארוז את המזוודות ודמיין את המסע שלך
פרוק את המזוודות ודמיין שהמסע שלך הסתיים
מסע הוא צעד אחד יותר מדי
מסע עם ערפל חייב להיות בצבעי פסטל
אם אתה מפחד ממסעות, אל תקנה נעליים

…

כשארזתי את הדברים לתיק אחד גדול, וציירתי לי בראש מסלול דמיוני במזרח, זה עדיין היה טיול. רק הרבה זמן אחר כך, הטיול התחיל להפוך למסע. כי כשראיתי, וחשבתי, וחוויתי, זה עדיין היה טיול. אבל כשהתחלתי לעשות את מה שאני מרגיש, זה כבר הפך למסע. כי אז, במקום שאני אוביל את הטיול, המסע התחיל להוביל אותי, ובדיוק אל האנשים והמקומות שעשו לי טוב. וזאת הרגשת שחרור מטורפת: לקום בבוקר ולהרגיש אם טוב לי או רע לי, אם בא לי לראות פה עוד דברים או לא, אם כיף לי או לא, אם להישאר או לארוז ולעזוב.

אוקיי, איתי, עצור. אתה מתחיל להתפזר. מה אתה מנסה להגיד?
שאלה טובה. אני מנסה לסכם לעצמי את החודשים האחרונים בראש, ולשתף אתכם במסקנות. אבל זה יותר מסובך ממה שחשבתי, כי זה עדיין מתעכל ומתערבל בראש שלי.

אז רק אמליץ קצת. לטייל זה אדיר. ולטייל לבד אפילו יותר. ובמקומות כל כך רחוקים (בכל המובנים) ממה שאנחנו מכירים, בכלל. וזה פתח לי את הראש בהרבה מובנים, והראה לי דברים שלא חשבתי שאראה, והשאיר אותי עם המון סיפורים. אני יודע שלא לכולם זה מתאים, לטייל, או לבד, או לזמן ארוך, וגם לא תמיד אפשר, אבל.
אם זה בוער בכם, תזכרו:
זה אף פעם לא מאוחר מדי לטייל, אבל אם אתם יכולים, באמת שעדיף עכשיו.

…

ונשאר רק לסכם את הבלוג עצמו.
כשכתבתי פה בחודשים האחרונים, ניסיתי לתמצת תקופה ארוכה, וזה לא היה קל. כי בדרך מושמטים הרבה מהקשיים, מהרגעים הקטנים, מהאנשים, מהאכזבות, ומההפתעות, שמגיחים שוב ושוב בטיול ארוך.
אז אני מקווה שהצלחתי להעביר קצת מהתחושה של המסע שאני עברתי.
ומקווה שגרמתי לכם קצת לקנא.
ועוד יותר מקווה שגרמתי לכם לרצות לעזוב את הכל ולצאת לטייל.
ומכיוון שהיה לי קשה להיות מנותק מכולם, הבלוג הזה היה איזשהו אמצעי כדי לשתף אתכם במה שעבר עלי, אז מקווה שהרגשתם את זה גם.
ומקווה שנהניתם מהתמונות, כי מאוד נהניתי לצלם.
ושנהניתם לקרוא, כי מאוד נהניתי לכתוב.

והמון תודה על הסבלנות, ועל הקריאה, ובמיוחד על התגובות.

…

ואי אפשר בלי איזה שיר (הפעם של יהוא ירון) לסיום.

"יש ילדים וילדות
וגמדים וענקים
וארנקים ריקים
ודם שמכסה את הסדקים
ושמש ששוקעת פה יותר מדי מהר
אבחה כתומה והיא בים
הרי זה ככה בעולם
הכל קיים ונעלם
הכל קיים ונעלם"

שלכם,
איתי.

…