זה היה יכול להיות עוד פוסט שמרגיש כמו יומן, אבל כנראה שבמקרה כזה, אפילו אני לא אחזור לקרוא אותו שוב. וחוץ מזה, ההרגשה הכללית פלוס איזה סיפור קטן או שניים הם מה שבאמת נשאר איתך.
אז חזרתי מהמזרח, ועבדתי ברעל ארבעה חודשים אינטנסיביים, שהספיקו כדי למלא את "אנרגיית הטיולים" שלי – מעין משהו חמקמק שגורם לי לרצות לראות מקומות חדשים, ומעניק לי את הכוח להתמודד עם חוסר הודאות הטבעי של כל טיול. מכיוון שהיו לי רק כמה ימים של חופש (עד למקום העבודה הבא), ירדן נבחרה.
דור מצטרף אלי למסע, והקו הכללי הוא טיול תרמילאים קצר וקרוב לבית – זוג מכנסיים אחד, מינימום תכנון מוקדם, ולונלי פלנט בתיק.
…
מסתבר שיש אוטובוס ישיר מישראל לעמאן, והוא יוצא מנצרת. ואוטובוס זה כבר תרמילאות. בצד הירדני של מעבר הגבול אנחנו מבינים שהגבול הוא יותר מפיזי – לדוגמה, כאן כבר אף אחד לא מדבר עברית. הנסיעה מתגלגלת לה בצד הלא מוכר לנו של עמק הירדן, ויוצאת ממנו אל צחיחות מדברית משובצת בכפרים שממש מזכירים את הכפרים הבדואים שאנחנו מכירים. אני נזרק מהר מאוד למחשבות על הטיול למזרח, ועל איך רק חצינו את הגבול והמון שונה, וששוב אגיע לעיר זרה ואצטרך להכיר אותה כמה שיותר מהר, רק כדי להסתדר.
…
עמאן היא עיר שבחלקים היפים שלה מזכירה את טירה, ובאזורים הפחות יפים (בעיקר הדאון טאון, בו משובצים מרבית אתרי התיירות), יצרה לי בראש תערובת בין קמבודיה למזרח ירושלים. עוני עירוני הביל שכזה, בו ברור לך שלאנשים מסביב אין הרבה ממה לחיות, אבל הם עדיין בתוך אזור סואן. זה כנראה מה שהכי עניין אותי בטיול הזה, להבין איך וממה אנשים באמת חיים בירדן, וככל שנקפו הימים, התשובה הפכה ליותר מעורפלת מבחינתי, אבל עוד אגיע לזה.
אז דרך הרחובות השוקקים ומלאי הערבים, כאלו שהורגלנו לראות כמאיימים למדי, מצאנו את דרכנו לגסטהאוס (שהוזמן מראש בהוסטל וורלד), שהתגלה כמקום עם מעט יופי ונוחות, אבל המון אופי. מי שקיבל את פנינו בכניסה הייתה בעלת הגסטהאוס עוטת הרעלה, משהו שנראה לישראלים כמונו די מאיים בתחילה. ביד מהוססת הוצאנו את הדרכונים לצ'ק אין, אבל מרגע זה ואילך, בעלת הגסטהאוס נתנה לנו הרגשת ביטחון, ואירוח נהדר. בשלושים מעלות יבשות בצל, אנחנו יוצאים להסתובב בעיר. בעיר עצמה באמת שאין מה לראות, מלבד כמה אתרי עתיקות לא מרשימים בעליל, רק לספוג את האווירה המעניינת של הרחוב. אחרי ההבנה שבעמאן אין הרבה מה לראות, אנחנו מחליטים לסדר לעצמנו תעסוקה למחר, ומבלים קצת עם האורחים בגסטהאוס (אווירת תרמילאות כבר אמרתי?).
…
יום ארוך של סייטסיאינג תיירותי. מונית עם נהג נחמד בהתחלה, ולחוץ ואפילו קצת מפחיד ככל שהיום התקדם. התחלה צולעת במדבא, כנסייה עם פסיפס מאכזב, ואז האטרקציה האמיתית, הר נבו. מרגש, יפה, ומעניין, גם אם קצת פחות מרשים ממה שציפיתי. מוזר ממש לראות את הבקעה ואת ים המלח מהצד השני, את יריחו, את הישובים שבהם איבטשתי בעבר… טיפוס קצר לפסגה צדדית ליד הכנסיה ששוכנת על ההר, חושף נוף הרבה יותר פנורמי, מרשים, ושקט לחלוטין. אם לא היה לנו נהג נרגן ושמש יולי שיושבים לנו על הראש, היינו יכולים בכיף להתנחל שם לכמה שעות.
הירידה משם לאורך ים המלח הייתה נהדרת גם כן. קו החוף הרבה יותר שמור ובתולי בצד הירדני, עם תצורות חוף יפהפיות. וגם התצפית הבלתי פוסקת לזיהוי מה שאתה מכיר בצד הישראלי. בהמשך הדרך דרומה מצפות לנו כמה מצודות צלבניות מרשימות, ובעיקר נופי מדבר מהממים, שהייתה לנו רק טעימה מהם. לא יכולנו לעשות יותר מזה, פשוט היה חם מדי. בשלב הזה הנהג כבר היה עצבני ולחוץ ממש, והנסיעה לא הייתה כיפית בכלל, ומאוד שמחנו להגיע סוף סוף לוואדי מוסא, הכפר בואכה פטרה.
…
פטרה. נו. יפה, מאוד יפה. אבל לא התרגשתי בטירוף. תצורות המדבר מהממות, הארמון שמצריך טיפוס אליו שווה בהחלט, וכזה גם הנוף לכיוון מערב וישראל שלידו. אבל חסרה לי תחושת ה"וואו" שציפיתי לה, אולי כי כבר ראיתי יותר מדי תמונות משם, ואולי, כי בסופו של דבר, מדובר פשוט בעוד ארמונות.
…
אחר הצהריים. נסיעת אוטובוס ארוכה בחזרה לעמאן. נופל עליי מצב רוח מהורהר לכיוון העצוב, ולא ברור לי למה. אולי הטעימה התרמילאית הזו רק פתחה לי את התיאבון, ועכשיו אני בדרך הביתה. נעם רותם ושינויים בהרגלי הצריחה מלווים אותי בזמן שאנחנו נכנסים שוב לנוף האורבני העייף והמאובק של עמאן, וארקדי שר, "מבקש רק עוד קצת זמן…", ואיכשהו, כשמגיעים, הראש שלי מזדכך וחוזר למוטב.
והמונית מהתחנה לגסטהאוס מכינה לנו הפתעה נוספת. אם בתחילת הטיול דור ואני דיברנו בינינו אנגלית במבטא ישראלי, במהלך הימים החששות התעמעמו קצת, וחזרנו לדבר עברית רוב הזמן. ובמונית, אחרי כמה משפטים בעברית שזרקנו בינינו, שאל אותנו הנהג, באנגלית הרצוצה שלו, מאיזו מדינה אנחנו. ישראל, ענינו. מירושלים?, הוא שואל באיטיות, ואנחנו עונים, לא, מתל אביב. הפסקה. אני, אני גם מירושלים. אבא ואמא שלי היו מירושלים. העיניים שלו כמעט דומעות. אנחנו מבינים לאן זה הולך, ומנסים לשאול עוד, אבל הוא נאטם. שתיקה. אני מצטער, אבל אני לא יכול לקחת אתכם. הוא מדבר באיטיות, ורואים על פניו את סערת הרגשות העצובה. זה בגלל מאיפה שאתם באים. אנחנו יורדים מהמונית המומים. ובפעם הראשונה, אנחנו מרגישים ששונאים אותנו מסיבה מוצדקת, ולא סתם בגלל שאנחנו יהודים או ישראלים.
…
באמת שהיו לנו תוכניות לטייל בחצי היום שנשאר לנו, אבל היינו עייפים אחרי שלושה ימים עמוסים, מוקדמים, וחמים. פשוט בילינו בגסטהאוס, משוחחים עם התרמילאים האחרים על מקומות שכנראה לא נגיע עליהם לעולם עקב מגבלות דת ודרכון, ועם בעלת הגסטהאוס. אחרי כמה ימים של שיטוט בירדן, ניסינו לשאוב ממנה הסברים לשאלות שעלו ולא נמצאה להן תשובה. קיבלנו בעיקר תיאור מפורט של האופי העצלני של הירדנים, ושל העוני במדינה. עדיין לא ברור לי ממה הכלכלה של ירדן מורכבת, וההסבר הכי הגיוני שאני שמעתי, היה סיוע חוץ. קצת יותר ברור מהי החלוקה האתנית, אבל גם זה נשאר מעורפל. ואני עוד לא בטוח מה היחס של הירדני הממוצע ברחוב לישראלים (פשוט כי כמעט ואין לי מדגם), אבל הרושם הכללי שקיבלתי היה די אפאטי, ואין לי כל כך נימוק, למה. זה, בגדול, מה שניסיתי להבין, מהו האדם הירדני הממוצע, איך הוא חי, ומה הוא חושב. אבל כנראה שכמה ימים הם ממש מעט זמן, והטיול הסתיים עם הרבה קצוות פתוחים ומסקרנים.
…
והערה אחרונה לסיום.
זה נכון, מה שמספרים. החיידק הזה, של הטיולים, לא באמת עוזב אותך. לפעמים הוא פשוט צריך קצת זמן כדי לצבור עוד כוח, ואז הוא תוקף שוב.
לשמחתי, בדרך כלל זה כיף.
…
הרפתקאות חדשות באיכות גבוהה 
יפה