"הוא שולף מצלמה של כיס
חושב שגן העדן מדויק
מכחיש שקר לו
ומצלם כדי שנזכור מה שהיה"
…
פטגוניה, באמת גן עדן משונה. הנוף פה באמת עצום. אפשר לנסוע במשך שעות בתוך ערבות אינסופיות, כשרכס הרי האנדים המושלגים מלווה אותך לכל אורך הדרך. ושיחים בצבעי אדום-ירוק-חום-צהוב צומחים ליד נהרות וביצות. ולגונות צלולות נחות לרגלי סלעים ענקיים, וקרחונים כחולים, ונחלים אדומים.
ומה שמדהים בכל העניין, הוא שהכל מונח לרגלייך- אתה מגיע לאיזו עיירה קטנה, ופשוט מטפס בשביל שיוצא מההוסטל אל ההר הקרוב, בלי לתכנן כלום. כמה דקות של הליכה, וזה רק אתה והטבע.
אבל.
כמובן שאתה לא היחיד שגילה את הפלא הזה. הנגישות ההולכת וגוברת של היופי הפטגוני (אם אפשר לקרוא ככה לנסיעות אוטובוס של עשרים שעות, או לטיסות ארוכות), מביאה לפה המון תיירים. והרוב המוחלט פה הוא תיירותי לעייפה. זה נוח והכל, אבל חסרה לי ההתרגשות הבסיסית שאני מחפש בטיול – להגיע למקום בלי הרבה מושג, לפגוש אנשים טובים, ולגלות את הדברים היפים באזור בעצמך.
מצד שני, כשאני חושב על זה, אני פשוט עולה על איזה הר, מביט על נוף שלא מהעולם הזה, ומתרגש כמו ילד.
…
אז אחרי כמה שבועות בנוף המטורף הזה, אני מצפין עוד, עד לאל-בולסון, עיירה רגועה ומקסימה, בלי הרים מטורפים, אבל מוקפת בגבעות, נחלים, יערות ושדות, ובעיקר באנשים נהדרים. יוצאים לטייל בנהר, או בשדות או אל המפלים, יושבים מול הנוף, קוטפים המון פירות, ומבשלים מהם אחר-כך ארוחת ערב.
זה, כיף.
…
…
הרפתקאות חדשות באיכות גבוהה 
גם בעיניי פטגוניה היתה עמוסת תיירים מדי (ועוד המסע הקודם שלי היה לאפריקה, שבה רק רצינו לפגוש כבר תרמילאי אחר…). מה שכן, כולם הולכים לאותם מקומות, כך שסטייה קלה מהם יכולה להביא אותך אל השקט המיוחל.
וחוץ מזה, מה לעשות – בשורה התחתונה נאלצנו להודות שכולם הולכים אל המקומות הללו כי הם פשוט יפים כל כך (: