[או: איך ראיתי לקנייה ווסט את הלבן שבעיניים]
…
אחרי כמה שבועות בפטגוניה, חשבתי שנופים כבר לא ירגשו אותי בזמן הקרוב. כי כמה הרים מושלגים, קרחונים, ולגונות אפשר לראות?
ואז, הגעתי למחוז האגמים הארגנטינאי. מצאתי הוסטל מקסים וחברותי בעיירה הנינוחה ברילוצ'ה, ועשיתי את מה שאני עושה תמיד כשאני מגיע למקום חדש – זרקתי את התיק בחדר, והתחלתי לתחקר את מי שעובד בהוסטל. מה אפשר לעשות באזור, איפה אתה אוכל כשמתחשק לך משהו טעים, איפה הפאב השכונתי, איזו בירה שווה להזמין שם, ולמי, לעזאזל, אני נותן את הכביסה המלוכלכת שלי?
אז הרנן הנחמד התחיל לספר לי על כל מיני טרקים וראפטינגים, ועל קרחון שחור שנמצא בדרך להר טרונדור. ואני, עם כל האוברדוז קרחונים שצברתי, עוצר אותו בעיניים נוצצות – "קרחון שחור, אמרת?!?"
למה כל כך התרגשתי, אתם שואלים?
ובכן. פטגוניה מהממת ביופיה, באמת.
אבל… רוב הטיול שלי שם היה ידוע מראש, אם להודות. ידעתי בגדול לאן אני מגיע, מה אני עומד לראות, ולאן אני ממשיך. לא שזה רע, אבל חסר לי משהו שאני ממש אוהב בטיולים – לגלות דברים נהדרים בעצמי.
ובגלל זה, הדבר הראשון שעבר לי בראש כשהרנן אמר "קרחון שחור", היה, "דמט, יש פה קרחון שחור, ואף אחד לא טרח לספר לי על זה?!?"
כמובן, שלמחרת בבוקר כבר הייתי בדרכי לקרחון השחור.
ותכל'ס, היה אדיר.
פשוט עמדתי שם שעה, ובהיתי.
בקרחון שחור.
…
והנה, עוד אחד מהדברים שגיליתי במקרה בדרך: קית, אנגלי משעשע שפגשתי, סיפר לי שהוא נוסע ללולהפלוזה, יומיים של פסטיבל מוזיקה, בסנטיאגו, צ'ילה. רשימת אמנים ארוכה וכיפית, וסנטיאגו גם ככה פחות או יותר בדרך שלי, נשמע טוב, אני בעניין. אבל, זה רק עוד שבועיים…
אז מה עשיתי עד הפסטיבל?
ובכן.
ראיתי המון אגמים כחולים מוקפים בחורש ירוק-עד, בברילוצ'ה.
אכלתי את הסטייק הטוב ביותר שאכלתי עד היום, אצל אלברטו, בברילוצ'ה גם כן.
התגעגעתי לעיירה המקסימה אל-בולסון (שכתבתי עליה פה), אז חזרתי לשם לכמה ימים, ונהניתי אפילו יותר מאשר בפעם הראשונה, מאנשים נהדרים ואווירה רגועה.
המשכתי צפונה בעוד נסיעת אוטובוס של 1500 ק"מ לאזור הכרמים של מנדוסה.
התגלגלתי על אופניים בין היקבים החמודים, טועם יין, ובוהה באנדים המושלגים שברקע, בסיור היקבים הדי-מפורסם.
ולבסוף, חציתי את אותם אנדים (וגם את הגבול) בנסיעת אוטובוס מרהיבה לסנטיאגו, צ'ילה.
…
טוב, סנטיאגו היא עיר באמת נחמדה, אבל אני פה בשביל דבר אחד – לולהפלוזה. הליינאפ: קנייה ווסט, הקילרז, פאטבוי סלים, הפליימינג ליפס, סייפרס היל, דבנדרה ברנהארט, ועוד המון אמנים שאני לא כל כך מכיר. איזה כיף, הפעם הראשונה שלי בפסטיבל מוזיקה (אינדינגב לא נחשב)!
איך היה? ברור שמצויין.
פטאבוי סלים היה אדיר, הופעה של הפליימינג ליפס זו פשוט חוויה, ואדוארד שארפ הוא ברנש שלא הכרתי למרות שכולם סביבי דיברו עליו, והצליח לחשמל את הקהל (ואותי) ממש בקלות. וקנייה ווסט, מממ… היה שווה להצטופף בשורות הראשונות, כדי לראות בנאדם שיודע להעיף כמה עשרות אלפים, בלי להתאמץ יותר מדי.
וחוץ מזה, להיות מוקף במוזיקה ובאנשים טובים למשך יומיים, זה תמיד כיף.
…
ואחרי הפסטיבל, הגיע סוף סוף הזמן לעזוב את ארגנטינה וצ'ילה, ולשנות קצת אווירה. אז עוד נסיעה ארוכה לסן-פדרו האדומה והמאובקת שממש קרובה לגבול. וממרחק של עשרים קווי רוחב מתחילת הפוסט הזה, אני ממשיך לכיוון מדבריות הסאלאר, אל תוך בוליביה.
אבל על זה, כבר בפוסט הבא.
…
הרפתקאות חדשות באיכות גבוהה 