ארגנטינה וצ'ילה היו יפות. מאוד יפות. אבל עם כל הכבוד, זה לא היה מאוד מרגש – בעיקר כי הן היו די דומות למה שאנחנו מכירים. הביטוי "זה כמו לטייל באירופה" נפוץ פה למדי. ולכן, אחרי זמן מה, ממש רציתי לעבור כבר את הגבול, לבוליביה.
ובכן, כבר ממעבר הגבול עצמו הבנתי שאני נכנס למקום שונה. אני מחתים את הדרכון בסן-פדרו, צ'ילה, ועולה על הג'יפ שמוביל לתוך בוליביה. אחרי שעה (!) של נסיעה במדבר כשאין כלום מסביב, מגיעים לצד הבוליביאני. בוטקה קטן באמצע המדבר, שלידו שער. כמובן שאין שום גדר, כלומר השער הוא סמלי לחלוטין, ומוביל משום מקום ל… שום מקום. אבל היי, סוף סוף חציתי את הגבול!
…
אני חושב שלא יכולה להיות כניסה מרשימה יותר למדיה, מאשר שלושה ימים של טיול ג'יפים באזור הסאלאר הבוליביאני. מי שמכיר אותי יודע שאני לא מהמפריזנים, אבל באמת, אלו היו נופים מהממים, מהיפים שיצא לי לראות בחיי. אגמים ירוקים שיוצרים השתקפות מושלמת של ההרים המושלגים שמעליהם. שדות של סלעי בזלת שחורים מונחים באמצע מדבר צהוב. גייזרים שוצפי קיטור בגובה 5000 מטרים מעל פני הים, באזור שנראה כמו מאדים. לגונה אדומה שבשולייה צמחייה ירוקה-צהובה, ובתוכה פלמינגו ורודים! משטחי שלג עצומים שהופעים בתוך מטרים ספורים למדבר צחיח. וכמובן, מדבר המלח, אזור אינסופי של "אדמת" מלח, שכעת, אחרי העונה הגשומה, מכוסה בשגבה דקיקה של מים שיוצרת תמונת מראה של השמיים המעוננים.
תמונות, הרבה תמונות, אפשר למצוא כאן.
…
ובכן, בוליביה ממש הפתיעה אותי.
פשוט, שמעתי הרבה על בוליביה לפני כן מלא מעט אנשים שטיילו פה, אבל… מסתבר שרוב הסיפורים ששמעתי נסובו סביב הסאלאר, או הגובה של לה-פאס. שזה אחלה, אבל מחמיץ המון מהמדינה המגוונת והמעניינת הזו.
למשל, הנוף.
בוליביה נפרשת על רמה גבוהה במיוחד במערב (3000-4000 מטרים, בערך, שזה גובה עוצר נשימה, מילולית), שפלה טרופית מהבילה במזרח, ג'ונגלים בצפון, ובמרכז מבהיק אזור של גבעות ירוקות שעשיר בצמחיה ובחי.
כל השוני הזה בנוף, מוביל גם לשוני תרבותי די מהותי. האוכלוסייה הבוליביאנית מורכבת מכמה שבטים עיקריים של ילידים, שכל אחד חי באזור אחר. הספרדים, שהגיעו רק מאוחר יותר, התערבבו עם כולם, אבל עדיין מהווים מיעוט.
אז מה כל זה אומר על הטיול שלי?
המון דברים.
קודם כל, השפה. בניגוד לארגנצ'ילה (מבטיח בקרוב פוסט על הישראלים שמטייל פה, כולל מונחים נפוצים), פה אף אחד לא מדבר אנגלית. בניגוד למזרח למשל, שם אתה לא מבין אף אחד ברחוב אבל לפחות בגסטהאוסים אנשים ידברו איתך אנגלית, בבוליביה מומלץ לרכוש לפחות כמה מילים בסיסיות. אפילו בהוסטלים, בסוכנויות טיולים ובאטרקציות תיירותיות, כמעט אף אחד לא מדבר מילה באנגלית (מה שמוביל כמובן למספר מרשים של אי הבנות משעשעות, סיפור אודותיהן בהזדמנות).
אבל השוני העיקרי הוא, ובכן, שהרוב שונה.
כלומר, מהר מאוד אתה מבין שהגעת לעולם שלישי, עולם אחר ממה שאתה רגיל אליו. שום דבר לא מאורגן. כל יומיים יש איזו תהלוכה ברחוב, עם תזמורת שלמה והכל. וכשאין תהלוכה, תהיה הפגנה (נניח, אנשים לשוט עוצרים את התנועה בצומת מרכזית, מביאים כסאות פלסטיק ושלטים, ויושבים). ולפעמים, נגמר הסוכר בכל המדינה (סיפור אמיתי מלפני חודשיים), או שעקב מחאות על האינפלציה, מפגינים חוסמים את כל הערים הגדולות ואי אפשר להיכנס או לצאת מהן ברכב (כמו שקרה לי בסוקרה), או שסתם, שקים מלאים בנתחי בקר מדממים מונחים על הרצפה בשוק (לפני שהם עולים על הדלפק למכירה כמובן).
הכל צבעוני, לא צפוי, חאפרי, חברותי, נינוח, דחוס, מאובק, מרווח, שונה, ומקסים.
…
וזול, ממש זול, שזה משהו ראוי לציון. כשחדר ליחיד עולה פה בסביבות ה-20 שקלים ללילה, ארוחה של כמה מנות עולה עשרה שקלים, וכרטיס אוטובוס של 15 שעות עולה 60 שקלים, הטיול בהחלט הופך ליותר כיף.
…
עוד כמה עניינים לפני סיום.
- אם יש פה תושבים זרים, עושה רושם שרובם גרמנים. האם יש קשר לנאמים, או שמדובר במשהו אחר?
- ואם כבר תושבים זרים, במזרח בוליביה יש מושבות שלמות של יפנים, ואפילו עיר קטנה שנקראת אוקינאווה, שכל תושביה יפנים. לא אטריח בסיבות ההיסטוריות למצב, אבל אותי זה מצחיק.
- הירקות פה פשוט נפלאים. וגם הפירות.
- הרבה מהאנשים דתיים מאוד, קתולים ליתר דיוק. מעולם לא ראיתי כזה ריכוז של כנסיות, או כל כך הרבה טקסים דתיים ציבוריים.
- אוכל הרחוב ממש כיפי. בשר לאמה צלוי על המון סלט עם רוטב בוטנים, חזיר צלוי על תפוחי אדמה ותירס, ביצה קשה עטופה בפירה ובלילה מטוגנת, שיפודים משונים, צ'וריסוס כיפיות, המון מאפים, שייקים של פירות וסלטי פירות, והכל טעים, ובמחירים מצחיקים.
…
אז בלי להרגיש יותר מדי, אני כבר חודש בבוליביה.
ומעניין לי, אז בינתיים אני לא ממהר לעזוב.
…
הרפתקאות חדשות באיכות גבוהה 