מודה, מלכתחילה היא לא כל כך הייתה בתוכניות שלי.
אבל עוד מתחילת הטיול, מהקצה השני של היבשת, אני שומע מכל מי שהיה שם, שהמקום שהוא הכי נהנה בו ביבשת היה קולומביה.
וכבר הייתי קרוב, באקוודור, אז נסעתי. שאדע אם השמועות נכונות או לא.
אז השורה התחתונה, אחרי שבועיים וקצת בקולומביה: היה לי נחמד ממש, אבל לא נפלתי מהרגליים.
…
לא אכתוב היום יותר מדי, אבל בכל זאת אתחיל מההתחלה, שהייתה בעצם באקוודור. כבר כשחציתי את הגבול בין שתי המדינות, הרגשתי את השינוי הגדול. המדינות שבהן ביליתי את החודשים האחרונים, בוליביה פרו ואקוודור, אמנם שונות אחת מהשנייה, אבל מאוד דומות מבחינה תרבותית (אני מניח שזה מושרש עוד מתקופת האינקה, אבל אני לא חותם על זה). קולומביה היא כבר סיפור אחר. האנשים נראים אחרת, האוכל שונה, האווירה ברחוב שונה, וקל מאוד להבחין בכל אלו. וזה בהחלט שינוי מרענן.
וביקרתי בקאלי, וביקרתי במדיין, שהן ערים מודרניות לגמרי, ולכן האבחנה היחידה שאני יכול לתרום לגביהן, הוא שגרות שם הנשים עם החזה הכי גדול בעולם (ואני מכיר לא מעט בחורים שזו תהיה סיבה מספיק טובה עבורם כדי לבקר שם).
וביקרתי בעמק הקפה, שהוא אזור מקסים ירוק ורגוע, וכצפוי משמו, מגדלים שם כמויות עצומות של קפה, והוא בהחלט שווה ביקור (עוד על קפה אפשר לקרוא פה).
ואז, קרטחנה (כן, אני שם לב שזה הופך לפוסט ניימדרופינג תיירותי. לא נורא). צפון קולומביה, עיר נמל יפהפיה ששוכנת בצד הצפוני של היבשת, בצד הקאריבי.
(עצירה קטנה: זה הזמן לציין, שחציתי את כל היבשת הזו, מצפון לדרום, באוטובוסים. זה לא הרפתקני במיוחד, אבל זה בהחלט גורם לי לתחושת סיפוק.)
והיה שם חם ולח, ואחרי יותר מדי זמן באזורים גבוהים וקרים, נהניתי מכל רגע. סיבוב לוהט ומיוזע בעיר, שתי מקלחות קרות ביום, בירות גלידה וחדר ממוזג, אנשים נחמדים וקופה אמריקה, והנה לכם חוויה נחמדה. אבל העיקר הוא, שזו הפעם הראשונה שיצא לי לטייל בתרבות קאריבית. האנשים שחורים, הכל מתרחש בחוץ, ברחוב, הפירות הטרופים, הבגדים האווריריים, והאווירה הקלילה. שינוי מרענן (וחם) מכל מה שראיתי עד עכשיו.
…
ועכשיו אני כבר בבוגוטה, הבירה ההומה של קולומביה.
ואני כותב את הפוסט הזה עכשיו, אבל היום יש לי טיסה.
הביתה.
נתראה בקרוב 🙂
…
הרפתקאות חדשות באיכות גבוהה 