זיכרון של תרמילאי (מזרח אירופה, חלק א')

זה כבר קרה בקיץ שעבר, אז אכתוב על זה מבעד לאדי זיכרון, כדי שלפחות יהיה משהו שאוכל לקרוא בעוד כמה שנים.
התכנון היה ארבעה ימים בסופיה, טיסה, חמישה וחצי בבודפשט, טיסה, 6 ימים בברלין, והביתה.
מה שקרה זה…

…

המראה מישראל, עצירת ביניים של כמה שעות באתונה. אני עולה על שאטל למרכז אתונה, נהנה מהרגשת החופש שאוחזת בי אחרי כמעט שנה דחוסה של עבודה, וחושב, שפעם בכמה זמן, אדם צריך לצאת מאזור הנוחות שלו. הסלולרי של הברנש שלידי מצלצל במנגינה יוונית, ואני מתרווח במושב בחיוך. המרכז העתיק של אתונה ביום חם, ויש לי שעתיים, לסיבוב ברגל, ביקור למרגלות האקרופוליס האייקוני, ושיטוט בסמטאות הציוריות. ואחרי טעימה זערורית זו, אני חוזר לשדה התעופה, וחושב שלא אשוב ליוון בזמן הקרוב.

…

נחיתה בסופיה. אוגוסט. גשם(?!). כבר במבט מהמטוס העיר נראית כמו שילוב של עיר גותית, של המון ירוק, ושל בניה קומוניסטית. שיחה מהסוג שאני אוהב עם נהג המונית בדרך להוסטל, כזו שמנסה להעביר כמה שיותר מידע על כמה שיותר הבדלים בכמה שפחות מילים רצוצות באנגלית. ההוסטל מתגלה כאחד מהסוג האהוב עליי, כזה שבו התנאים די גרועים אבל האנשים מצויינים. כל הוסטל שמארגן לאורחים שלו בירה ופסטה חינם לארוחת ערב באזור המשותף המרווח והנוח זוכה באהבתי, כי זה פשוט זמן מצויין להכיר אנשים. מבעד לאדי הזיכרון אני מתקשה לזכור שמות של אנשים, אבל אני זוכר שבימים הבאים הסתובבתי עם קליפורנית מוצלחת במיוחד, ברזילאי מצחיק, אוסטרלית שקטה ומגניבה, קנדית קצת אהבל'ה וקנדי שמנמן ומשעשע. וכמו שהטיול הזה הולך להיות ברובו, סדר היום הוא לטייל בעיר ברגל (לפעמים עם אנשים ולפעמים לבד) בכל שעות היום, ואז קצת מינגלינג בהוסטל, והרבה בירה בערב. בסופיה החמימה נהניתי להסתובב ולאכול. האוכל טרי, עשיר בירקות, בגבינות ובבשר, טעים מאוד וזול. ובוקר אחד התארך להשתרעות ארוכה בהוסטל, עם שיחה טובה ומצחיקה, שבאותו רגע גרמה לי להיזכר שזה הרבה יותר כיף מלראות עוד כנסייה, ושאפשר להתרווח ולהנות מהחברה, כי העיר עצמה תהיה שם עוד הרבה זמן. בארוחה שאחר כך התיישבנו כמה חברים במסעדה שנראית מרשימה והזמנו חצי מהתפריט, המון אוכל מפנק, והרגשת חופש. מה עוד אני זוכר מסופיה? שבתקופה הזאת היא הייתה ריקה למדי (ההסבר הנפוץ היה שכולם נסעו לחופשת קיץ לחוף ים השחור), ושכנסיה עצומה הצליחה להרשים במרהיבותה, ושהיו כמה וכמה גרפיטי אנטישמיים ברחובות, ושביקרתי במוזיאון עתיקות עם ארכיאולוגית (!) אוסטרלית שנחתה באותו היום לצרכי מחקר ודיברנו המון, ושהסתובבתי לבד בפארק המקומי ונהניתי להתבונן בסצינה חברתית של משחקי שחמט ובחבורות מוצלחות של נגני רחוב שנהנים ממה שהם עושים, וגם, שלבניין הממשלה יש שומרים טקסיים (כמו אצל הבריטיים) שעושים את השואו שלהם פעם בשעה ולא אמורים לזוז כשאתה מתקרב אליהם, אבל אם אתה מתקרב אליהם מיד קופץ עליך שוטר (אמיתי) מבוטקה קרוב ומבקש להתרחק. ועוד גיליתי שם את הסיורים החינמיים בעיר, שמספרים לך היסטוריה מעניינת תוך כדי הליכה, ותמיד הם מוצלחים אם נפלת על מדריך מוצלח.
וחוץ מכל אלו, אחוות התרמילאים, שהחזירה אותי במהרה לטיוליי הארוכים. סופיה היא מעין מרכז שדרכו עובר כמעט כל מי שמטייל באזור, אם בדרך מטורקיה, או לרומניה, או מהבלקן. וכל סיפורי הטיולים האלו עשו לי חשק להתגלגל, ואחרי יומיים וחצי הרגשתי שמיציתי את סופיה ופחות בא לי לבלות עוד יומיים במרכז בולגריה, אז ויתרתי על הטיסה לבודפשט (נו, רק 20 דולר), ולקחתי את הדרך הארוכה יותר באוטובוס, לבלגרד, סרביה.

…

ההחלטה הזו בוודאי הפכה את הטיול הזה לקצת פחות טיול טיסות בורגני וקצת יותר תרמילאי, וזה היה מצויין. כבר בתחנת האוטובוס, סרבית צעירה נחמדה שנראית חצי צוענייה עזרה לי עם כמה לבים שהייתי צריך למחיר הנסיעה, והתגלתה כאשת שיחה מוצלחת לאורך הדרך עד הגבול הסרבי. וזה מדהים באיזו קלות יכולים אנשים בני 20 ומשהו להגיע לשיחות עמוקות גם בפגישה מקרית לאורך הדרך, כשרק יוצאים קצת מההקשר של החיים הרגילים. הדרך הייתה כפרית ויפה, ואחרי מעבר הגבול התיישב לידי סרבי שנראה בערך בגילי עם אנגלית מאוד טובה. מסתבר שהבחור מדריך טיולים באזור, והשיחה איתו הייתה מרתקת, ונתנה לי רקע טוב על מדינה שעד לפני יומיים לא חשבתי שאגיע אליה בכלל. גם אני חלקתי סיפורים על ישראל, ומסתבר (ויסתבר לי גם במהלך הימים הקרובים), שהאופי ואורח החיים הסרבי דומה בצורה מדהימה לזה הישראלי, ועוד יותר דומה ההשוואה בין בלגרד לתל אביב. אומה עם היסטוריה ארוכה, עם אנשים חמימים, ועם אופי של שכונה. כבר כשירדנו לאחר הגבול בכדי להחליף אוטובוס, נדחפה מישהי לתור בעודה מדברת בסרבית עם הקופאית. הסרבי הנחמד הרגיש לא נעים, ואמר לי בפרצוף נבוך שזו "הדרך הסרבית", ועניתי שלא ידאג, ובישראל זה בדיוק אותו הדבר. בכל מקרה, הגענו לסרביה, ואני גווע מרעב, וכמובן מחפש את אוכל הרחוב האולטימטיבי, במקרה של בלגרד מדובר בבורק, כלומר בורקס מאוד שומני וממולא בהמון בשר טחון, שהיה טעים, וכוך הפועלים הקטן שבו אכלתי אותו הדגים שוב כמה אפשר להשיג ללא שפה משותפת. משם להוסטל, שהיה נחמד ונעים, אבל לא התגלה כחברותי יתר על המידה. אולי כי עברתי במדינה לשני לילות, ואולי כי פחות התחברתי לווייב המסיבתי של בלגרד, וכך יצא שלא פגשתי יותר מדי אנשים מעניינים. את הערב ביליתי בשיטוטים רגליים, אל המצודה המפורסמת והעתיקה, וסתם ברחובות, נושם אוויר של מדינה אחרת. כמו בתל אביב, הבלגרדאים (?) מתלוננים כי המצב הכלכלי קשה וכי אין להם כסף, ועדיין כל בתי הקפה מלאים. וכמו בתל אביב, יש חוף ים, וחיי לילה עמוסים (בעיקר בסוף השבוע) שלא כל כך יצא לי לדגום. יום המחרת כלל שני סיורים חינמיים, הראשון כללי וטוב למדי, כשאחריו ארוחת צהריים עם חבר'ה שפגשתי, והצטרפו גם אחה"צ לסיור נוסף עם אותה מדריכה מצויינת, שהפעם התמקד בהיסטוריה של בלגרד, קומוניזם ומלחמות בלקן וכו'. המדריכה הייתה מאוד נלהבת לגבי העבודה שלה וידעה המון, ואלו היו בעצם שלוש שעות של שיחה מרתקת על מדינה ואזור שידעתי עליהם מעט מאוד. כמו הישראלים, הסרבים מאוד מתגוננים כשהם מדברים על המלחמה שלהם (בה הם מצטיירים בעיני כל העולם כצד הרע למרות שזה לא בהכרח כך), ומאוד רגישים כשזה מגיע לשיחות כאלו. אחרי הסיור עוד הספקנו ללכת לתערוכת צילום מקומית, והעברתי ערב די רגוע, ולמחרת בבוקר, עם הרבה רצון לבקר שוב בבלקן (לסיור קצת יותר מקיף), תפסתי רכבת לבודפשט.

…