עיר יפה, בירה זולה, דאבסטפ (מזרח אירופה, חלק ב')

ברכבת לבודפשט כבר התחלתי לשקוע לתוך אווירת הטיול, ובצהריים כבר זרקתי את המזוודה שלי לתוך עוד הוסטל שנראה נחמד. הבנות בסלון ניסו לנגן שיר של אסף אבידן, שאחר כך הסתבר לי שהפך ללהיט היסטרי באירופה, ואני, כמשימה ראשונה בעיר חדשה, הלכתי לפגוש את ע'. היא לומדת בבודפשט, התכתבנו קצת, וקבענו להיפגש בבית קפה שהיא נתנה לי את השם שלו. מה ששכחנו הוא שאני לא מכיר את העיר, שאין לי סלולרי איתי, והכי חשוב, שאף אחד מאיתנו לא באמת יודע איך השנייה נראית (אלא רק בערך). אבל איכשהו זה באמת הסתדר, והיה ממש כיף, היא התגלתה כבנאדם מקסים, וסיפרה הרבה על עצמה ועל איך זה לחיות בבודפשט. בכל מקרה, בודפשט. כמו בסופיה, גם פה סדר היום היה שיטוט רגלי ברחבי העיר במשך היום, והרבה בירה בערב, רק שהפעם חבר אלי גם מיקו שהגיע מהארץ לכמה ימים, וזה משחרר שמדי פעם יש מישהו שמכירים ואפשר לחלוק איתו את הטיול. מה שנחמד בבודפשט הוא סצנה היפסטרית מפותחת, עם מיני פאבים/בארים שהוקמו בתוך מבנים נטושים שמיועדים להריסה ועמוסים באמנות הזוייה. הדוגמה הקיצונית הוא ה"זימפלה", מקום גדול ועמוס תמיד, כשמרוב פרסומו הוא עמוס בעיקר בתיירים. המקום בנוי בצורה שמשדרת היפסטריזם, עם מכוניות ואסלות ואמבטיות בתור ספות, עם שולחנות הפוכים תלויים מהתקרה, עם וידאו שמוקרן על הקירות, ולאן שלא יפול המבט נמצא אלמנט משונה. ביחד עם אלכוהול מאוד זול, העברנו כל ערב בשיטוט בין מקומות שכאלו, לפעמים עם אנשים מההוסטל, פעם אחת עם ע' והחבר שלה והחברים מגניבים שלהם (למשל החברה הפולניה הלסבית החמודה עד מאוד), ולפעמים עם ינסן השבדי הצעיר, שהתחברנו איתו והיה שותף טוב גם לשיטוטים היומיים (והיה אלוף בגלגול סיגריות תוך כדי הליכה). וכדי לסיים את פינת חיי הלילה, ההיילייט הייתה מסיבה במקום שנקרא "אינשטאט", והוא גם אחד מהפאבים/בארים ההיפסטריים, עם פוחלצים תלויים מהתקרה, אולם אלקטרו בקומה העליונה, ובמרתף שכנראה שימש כאיזה מקלט נגד טילים, דאב סטפ כבד עד הבוקר, איזה כיף.

ובימים, כאמור, הסתובבנו, הרבה שעות ברגל ברחבי העיר היפה הזו. גם פה פורמט הסיורים החינמיים עובד, כשסיור ראשון מסמן את הוי ההכרחי על אתרי התיירות השונים, והשני היה סיור מוכוון להיסטוריה הקומוניסטית של העיר, שאותו העבירה מדריכה מצויינת שבין השאר חלקה גם את זכרונות הילדות שלה מהתקופה הקומוניסטית בעיר. מה שבעיקר אני זוכר מאותו סיור הוא את הציטוט שלה את הסבים, שכשהקומוניזם נפל, הם התבאסו, כי היו לו גם לא מעט צדדים טובים, כמו מיעוט הפשע ברחובות, וכדומה. וחוץ מזה, גם גיליתי למה הבירה במזרח אירופה כל כך זולה (סבסוד ממשלתי – סטטוס קוו שנשמר מאז ימי המפלגה הקומוניסטית, שרצתה לשמח את האנשים בדרך פשוטה ביותר). כבונוס, הוספנו גם סיור ברובע היהודי של בודפשט, שהיה מעניין, וכלל רפרנסים טובים לקשר בין ההיסטוריה של הרובע למהות הטרנדית שלו בימים אלו.
כשלא השתתפנו באחד הסיורים האלו, הגענו לפשט, החלק ההיסטורי היפה אך משעמם שמשקיף מהצד השני של הנהר, או למוזיאון לאמנות מודרנית שהיו בו כמה יצירות מוצלחות מאוד, או סתם לשוק. ואם כבר שוק, אז האוכל בבודפשט. קודם כל, האוכל ההונגרי, שהוא למעשה האוכל שסבתא שלי מבשלת. ביקרנו פעמיים במסעדה השכונתית החביבה שהגישה אוכל ביתי מצויין, גולאש ונוקדלי ועוף בשמנת ופפריקה ושפצלה ובירה, והיה כיף עד אינסוף וזול וכבד וטעים מאוד. טעימה נוספת הייתה במסעדה קצת יותר מושקעת, עם גרסאות קצת יותר מודרניות לאוכל הונגרי, במקרה שלי רביולי עם עוף ברוטב פפריקה למשל. וכשלא אכלנו אוכל הונגרי, אז מכל המגוון העולמי: צלחת בשרים סרבית ענקית וטעימה (שמיקו, ינסן ואני פירקנו בצהריים חמימים), ביקור כפול במסעדה התאילנדית השכונתית (כי אני ממש אוהב אוכל תאילנדי), ומדי פעם איזה דונר טורקי ברחוב, וכמובן גלידה של מקדונלדס.
לקראת סיום הביקור בבודפשט, הגענו לגולת הכותרת, הביקור בקפה ז'רבו.

[איתי, כשיהיה לך זמן, תשלים את הסיפור על עוגת הדגל של סבתא שלך, ותגלגל את הסיפור הלאה לברלין]

…