ברלין, הרבה מעבר לציפיות (מזרח אירופה, חלק ג')

ובחלק האחרון של הטיול, ברלין.
על ברלין אני שומע כבר שנים, שהצטייר בדמיוני כמקום מדהים שאתאהב בו מיד, כך שהציפיות שלי היו בשמים. ציפיות שנמצאות בשמיים, סופן בדרך כלל להתרסק על הקרקע, אבל למרבה ההפתעה, במקרה הזה, ההתפעלות שלי מהעיר הזו הייתה אפילו מעבר לציפיות, וכשאני כותב עכשיו פשוט בא לי לחזור לשם.

ההתחלה הייתה מעט מסובכת, הזמנתי מקום בהוסטל ברובע פרידריכסהיין, והוראות ההגעה כללו שאטל משדה התעופה, רכבת, וחשמלית, ובדרך מופלאה הצלחתי למצוא את דרכי בלי להתבלבל. כבר בדרך התחלתי לקלוט ולהתרגש ממה שבסופו של דבר עושה את העיר מבחינתי – בברלין יש תשומת לב כמעט אינסופית לפרטים, קטנים וגדולים כאחד. רק בדרך הספקתי לראות את תחנת הרכבת המרכזית שבנויה מבחוץ כמבנה מתכתי שמזכיר תחנת חלל ענקית ועם זאת לא עושה רושם מפלצתי (ומבפנים יפה ופונקציונלית כאחד על אף גודלה), ואת השילוב בין הישן לחדש שנעשה בצורה אלגנטית (למשל, השיכון של ההוסטל, שכולו בנייה קומוניסטית אפורה, שחלקים ממנה נצבעו בצבעי פסטל עזים ובציורי קיר יפים), ואת התחזוקה המופלאה של כל דבר (לא משנה אם מדובר במכונת כרטיסים חדשה או מעלית בת 30 שנה).
אז הגעתי להוסטל שהתגלה כמקסים ורגוע, ודיברתי עם הבחור מההוסטל (נניח שקוראים לו אלכס), שהגיע מהצד השני של גרמניה כדי לחיות בברלין. זה הזמן להכניס את הדברים לפרופורציה, כי ברלין שונה מאוד משאר גרמניה, או לפחות כך מספרים. היא ממוקמת בצד המזרחי של גרמניה, אבל בהיותה הבירה (ובלי להכנס יותר מדי לחפירות היסטוריות), היו לה שני צדדים, המערבי והמזרחי, שכיום הגבולות ביניהם מטושטשים, לפחות לתייר שכמוני. מסיבות היסטוריות, ברלין משכה אליה תמיד את הבוהמה והאמנות הגרמנית, כשהאמנות והיצירתיות מורגשים בכל פינה שיצא לי לראות בעיר הזאת. ככזאת, ובניגוד לשאר גרמניה, יש בברלין מעט מאוד תעשיה, והרבה יותר אבטלה מאשר בשאר המדינה, ויוקר המחייה (והטיול) בה נמוך בהרבה. בכל אופן, אלכס הנחמד נתן לי סקירה זריזה של העיר (כהרגלי, הגעתי לשם כשאני לא יודע כלום, ורק חמוש ברשימת המלצות שע' שלחה לי), המלצות על מקומות טובים שהוא אוהב לאכול בהם, ומפה, וכך יצאתי לדרכי, לחצי יום של שיטוטים בעיר. התחנה הראשונה הייתה מזללה אסייתית שנמצאת מול ההוסטל, והייתה טעימה להפליא, ודוגמה מייצגת לעוד משהו שמאוד אהבתי בברלין – הכמות העצומה של מזללות מכל לאום (עם ייצוג נכבד לאסיה), שכל מה שיצא לי לנסות היה טעים וזול וטרי. משם המשכתי לסיבוב לכיוון נהר השפריי, ומחסני הרכבת הנטושים שהפכו למתחם בילויים חצי-אלטרנטיבי, והחומה. שוב, הפרטים: פחי זבל בחמישה צבעים על רקע הלבנים האדומות, גרפיטי גיר יפהפה שצוייר על מדרכת הגשר שעל השפריי (שכמובן יחזיק ימים ספורים לפני שימחק), הבנייה הסופר מודרנית לצד השימור ההיסטורי, המודעות המושקעות להופעות, והאנשים, כן האנשים. משיטוט מקרי ברחוב, מתגלה שזאת באמת עיר שבה מסתובבים בעיקר היפסטרים, פאנקיסטים ושאר טיפוסים אמנותיים, שנראה כאילו לכל אחד יש סיפור או סגנון משלו. אני כנראה מגזים בהתלהבות של תייר מתרגש, אבל זה היה הרושם שקיבלתי. כמובן שמונח שיחזור הרבה בהמשך הטיול הוא "ג'נטריפיקציה", הקינה הבלתי נמנעת של הברלינאים ה"אסליים" על כל היאפים והתיירים שמשטחים את האופי של העיר ודוחפים אותם לשכונות אחרות, אבל זה כנראה חלק מהקסם של העיר. בכל אופן, החומה. החלק הכי ארוך של החומה ששרד נמצא בין פרידריכסהיין המזרחית לקרוייצברג המערבית והפך למעין מוזיאון של ציורי קיר עולמיים, סוג של קיטש, אבל עם זאת הוא בהחלט נפל אצלי לקטגוריה של מונומנטים-עולמיים-שאינם-מאכזבים-ואכן-מרגשים. ובהצטברות של עייפות והתרגשות אמיתית, אני חוזר נפעם להוסטל, לתפוס איזו תנומה זריזה.
ובערב אנחנו יוצאים כמה חבר'ה מההוסטל לאכול ולשתות משהו, היה נחמד אבל לא משהו מרגש במיוחד (סף הריגוש שלי למטיילים מעניינים עלה עם השנים), ולא מאוחר מדי חזרנו להוסטל. אני נכנס לחדר, ושומע, קול מופתע מהמטבח, "איתי?", ומסתובב, רק כדי לגלות את נדב שותפי הקודם לדירה, שבדיוק הגיע להוסטל! זה כמעט מפתיע, שהישראלי הראשון בערך שאני פוגש בטיול (חוץ ממיקו כמובן) הוא השותף שלי לשעבר, שהגיע עם עוד מכר משותף מימי הצבא.
את הימים הבאים ביליתי בעיקר בשיטוטים רגליים כאלו ואחרים בעיר, בעיניים צמאות ובהתרגשות שבאמת לא עזבה אותי. לפעמים עם נדב ואלון ואיופיי האירית הנחמדה, ולפעמים לבד, הרבה ברגל, וגם בתחבורה הציבורית המדהימה של ברלין. הצטרפתי גם לשלושה (!) סיורים חינמיים (תעשייה מפותחת מאוד בברלין). הראשון היה הסיור הבסיסי, לסמן את הוי ההכרחיים, על שער ברנדנבורג, אנדרטת השואה, הבונקר של היטלר, מפקדת הלופטוואפה, שער צ'רלי, מגדל הטלוויזיה, הכנסיות, וכו'. המדריכה הייתה מצויינת וסיורים כאלו תמיד נותנים סקירה טובה. הסיור השני היה "הסיור האלטרנטיבי", והוא היה פנטסטי, בעיקר תודות למדריך המצויין, סקוטי שחי בעיר כבר כמה שנים טובות. הוא התמקד בעיקר בקרוייצברג, על הגרפיטי שלה, תרבות הרחוב, סיפורים על סצינת האמנות, וסתם על החיים האלטרנטיביים בברלין של היום. הכל היה כל כך מעניין והפך לשלוש שעות וחצי של שיחה בלתי פוסקת, והסיור הזה הפך להמלצה היחידה שאני נותן לאנשים שנוסעים לברלין (בפעם הראשונה כמובן). הסיור השלישי והאחרון היה אמור להיות על ברלין של הרייך השלישי, אבל בתכל'ס, מדריך משעמם וחסר חשק הפכו אותו למיותר לגמרי. חוץ מזה, ביקרתי במוזיאון לאמנות מודרנית (ששיעמם אותי עד מאוד), בפארקים כאלו ואחרים, בחלקים היותר עתיקים של ברלין, בחנות בת ארבע (!) קומות לבגדי יד שנייה, ובעוד כמה אנדרטאות כאלו ואחרות.
ושתיתי בירה בערב, ואכלתי הרבה (אוכל אסייתי ודונר טורקי ופיצה מדהימה, וגם את הנקניקיות הגרמניות שלא הפילו אותי מהרגליים), ובשלב הזה של הטיול, כבר הייתי די עייף. ופה משפיעה כבר מסגרת הטיול: כשכשאני נוסע לכמה ימים, אני רץ רץ רץ עד שהגיע הזמן לחזור לארץ, וכשאני נוסע לחודש ומעלה, אני מרגיש חופשי לשבץ גם ימים מנוחה באמצע. אבל שישה עשר ימים, ושלוש (ובדיעבד ארבע וקצת) מדינות, אני רוצה להספיק לראות כמה שיותר, אבל אחרי עשרה ימים של טיול, האינטנסיביות מתחילה לתת את אותותייה. אז בימים הראשונים בברלין עוד התאמצתי ורצתי, ואז נותרו לי עוד יומיים וחצי עד הטיסה חזרה, וכאמור, הייתי עייף. למזלי, כבר ביום הראשון קלטתי שברלין הרבה הרבה יותר גדולה ומעניינת מכדי שאוכל לתפוס אפילו שבריר ממנה בכמה ימים. ולכן, פשוט ביליתי את הימים שנותרו בשיטוט מהנה ברחובות ובפארקים, בנויקלן ובקרוייצברג ובמיטה, עוצר ושותה קפה וכותב ומסתכל על האנשים וחושב על החיים, ואוכל המון בערך כל מה שאני רואה בכל פינת רחוב, ומצלם קצת ונהנה הרבה.

…

אז חזרתי לארץ, ועכשיו צריך לסכם.
היה כיף, היה מאוד מעניין, האנשים היו נחמדים לעתים ומשעממים לעתים, הבילויים היו פחות מוצלחים ממה שציפיתי, הערים עצמן היו יותר מעניינות ממה שציפיתי.
היה מגוון, היה מפתיע, היה דחוס, הספקתי הרבה, אבל הספקתי גם לנשום קצת, ונשארתי עם המון טעם של עוד, מהכל, ואלו כנראה מילות הסיכות הכי טובות שאני יכול למצוא כרגע.

…