עקבה, או: משהו כיפי באמת שאולי אחזור אליו מתישהו

כשנכנסתי למכונית, נזכרתי פתאום בדרכון ששכב בכיס, וזה הרגיש מוזר, כי אני רגיל להיזכר בדרכון רק בדרך לשדה התעופה. התחלנו לנסוע לכיוון עקבה, וחשבתי על החברה שלי לשעבר, הולנדית שגרה בארץ, שאהבה את ישראל אבל שנאה את העובדה שלצאת מפה זאת אופרציה, שאי אפשר (כמו באירופה), פשוט להיכנס לאוטו ולנסוע למדינה ולתרבות אחרת לסופשבוע. ואני מוסיף, אולי זה מסביר למה אצלנו בישראל הפתיחות הטכנולוגית מדהימה, אבל את הפתיחות התרבותית אפשר לגרד מהרצפה. בכל מקרה, אוטו ריחני, שלושה חברים, נסיעה לעקבה. תל אביב, אשקלון, באר שבע, יישובים בדואים, מדבר, מצפה רמון, מכתש רמון, יעלים מקפצות, מים שנקוו בצורה לא מוכרת בתוך המכתש. אני מאוד מחבב את הנסיעות לכיוון הזה, כי יש משהו בנסיעה של כמה שעות במדבר שמקלפת ממך את החיים הרגילים ומכניסה אותך אל תוך המצב הלא מוכר הזה, חופש. ושקיעה באדום וסגול מעל הרי אילת, ומעבר גבול.
הגענו לשם מאוחר, כשלא היו כמעט אנשים במעבר, ונתקלנו בחבורה של שוטרים ירדניים, שלא נראו עייפים ורוצים ללכת הביתה, אלא בעיקר משועממים. אז אנחנו היינו המטרה התורנית, וכמו בסרט ערבי, אנחנו נכנסים לחדר קטן ומלא עשן סיגריות, עם שלושה שוטרים שצופים בנשיונל גיאוגרפיק בטלוויזיה ישנה. ההמשך לא היה כל כך דרמטי, ונגמר בבחור מהמועדון צלילה שהגיע לאסוף אותנו מהגבול (לא לפני רגע קטן של עוצר נשימה, כשגיא העביר לאחד השוטרים את הדרכון לחתימה, ונזכר בשטר של מאה דולר ששכב בתוך הדרכון, אבל רק ברגע שהשוטר מחזיר לו אותו, ואומר, במבט זועף, "וואט איז דיס?!").

לרוב הערים התיירותיות קצת מבאס להגיע בלילה, כי בלילה הם כמעט תמיד דומות, אבל עקבה דווקא הרגישה כנחמדה מאוד – תיירותית אבל עדיין עם אווירה רגועה ביותר, כשהתיבול הערבי לסצנה מוסיף לחוויה. אנחנו מתחילים ממועדון הצלילה, שבסיכומה של חופשה היה נהדר, אנשים נחמדים, אווירה אינטימית ולא לחוצה, וצלילה איכותית למדי. אני חייב להודות שבתור גוף מסחרי עולמי, את תעשיית הצלילה אני מאוד מחבב. זה אמור להיות עוד משהו שהתחיל בעבר כתענוג פשוט, ועכשיו אני מתמרמר על מסחריותו, על התיעוש שבו, על ההפקעה שלו לאנשים שיש להם כסף, אבל אני לא עושה את זה, מסיבה פשוטה: צלילה זה אדיר. זאת חוויה מדהימה, הריחוף הזה מתחת למים, בכל פעם מחדש, ואני מוכן להוציא הרבה אנרגיה וכסף על קורסים, ביטוחים, ציוד צלילה, נסיעות וכו', רק בשביל התענוג הזה. וחוץ מזה, תמיד נראה לי כאילו מי שעובד (ואפילו מנהל) במועדון צלילה הוא תרמילאי כמוני באיזושהי מידה. כאילו כל מועדון צלילה הוא תירוץ לאיזה תרמילאי, להיתקע באיזה מקום יפה ולמצוא משהו לעשות בו, ואני מעריך את זה.

אז לצלילות נגיע עוד מעט, בינתיים אנחנו הולכים למלון. יש יתרונות רבים בלהיות המדינה החזקה כלכלית באזור. לדוגמה, דמוקרטיה, או חנויות עם מגוון גדול של ירקות אורגניים, או היכולת לממן הרבה חרדים כדי שילמדו תורה במקומך. אבל האפשרות לחצות את הגבול ולהיכנס לחדר במלון במחיר שבישראל היה קונה לך בערך זכות לשים את האוהל בפארק לאומי, זה באמת שווה. ואחרי מקלחת קצרה ויום ארוך, אנחנו יוצאים ל"רובר'ס", אותו פאב אירי שמרכז את רוב התרמילאים המועטים ששוהים בעיר. בכלל, אני חושב שהעיר התיירותית הראשונה שתרים את הכפפה, ותהפוך להיות "העיר התיירותית שאין בה פאב אירי" (ככה עם שלט יפה בכניסה לעיר שמציין את זה), תזכה לפרסום עולמי. אבל באמת שפאבים איריים (או יותר אנגלי במקרה הזה) תמיד גורמים לך להרגיש בבית בצורה מסויימת. אנחנו מתיישבים בחוץ, באוויר הנעים, מזמינים פיצ'ר של בירה טובה ואוכל. גיא אוכל דג צלוי, עודד מתפנק עם המבורגר, וגם אני, מאושר מהעובדה שהבשר מצויין, ובעיקר שהוא מגיע מדיום בדיוק, בצורה שאף פעם לא מגישים בישראל (אלא תמיד, לפחות חצי מידה מעל). גיא שואל את עודד אם הוא רוצה לטעום מהדג, ועודד אומר, "לא תודה, אני מעדיף לדעת ממה אני מקבל את הקלקול קיבה שלי", אני צוחק, ואנחנו ממשיכים בשיחה על טיולים במקומות נידחים בעולם. יחד עם המבורגר ובירה, זה כיף גדול מאוד.

…

למחרת בבוקר, אני חושב על כך שארוחת בוקר במלון סטנדרטי זאת הזדמנות טובה לבחון את הבסיס הקולינרי של המדינה. בישראל למשל, יהיו בדרך כלל ירקות טובים וגבינות רכות ונעימות, ובירדן, ובכן, החומוס מצויין, והפול פשוט פנטסטי. כשחומוס ופול לארוחת בוקר זה שילוב מנצח, פרט למקרה אחד – אם מחכות לך צלילות בקרוב. אז בלסנו קצת, וישר משם הלכנו למועדון הצלילה.

מועדון הצלילה של שאדי היה באמת אחלה, ומכיל את התמהיל המצופה של עובדים: שאדי הירדני שמגיע מעמאן מנהל את המקום, עובדות איתו שתי בחורות פעלתניות (אחת אמריקאית ממוצא סעודי, והשנייה מליטא או משהו כזה), ומדריך הצלילה שלנו היה חבר של שאדי בשם עארף, שסיפר שהוא עובד באיזושהי עבודה רגילה בעמאן ומגיע לעקבה מדי פעם כדי לחלטר בסופשבוע, אבל כולם באמת היו אחלה. בעודנו מודדים את ציוד הצלילה, עלתה סוגיית המשקפיים שלי, בעקבותיה התגלה כי לא רק שלא ניתן להשיג מסכת צלילה עם מספר ראיה בעקבה, אלא שבאופן כללי הציוד שם מחורבן, וששאדי מזמין את כל ציוד הצלילה מאיטליה, ומתקן אותו באילת, וכל זה בעיר נופש שעל חוף הים האדום עם בערך חמישה עשר מועדוני צלילה.

אז מוכנים וארוזים נסענו לחוף של עקבה כדי לצלול. כמובן שבעודנו מארגנים את הציוד על החוף, יוצאת חבורה של ישראלים (שנראו נורמטיביים למדי) מהמים אחרי צלילה, עם שתי שאלות בלבד בפיהם – מאיפה אנחנו בארץ, וכמה עלתה לנו החופשה. מסוג הדברים שאתה כביכול מוכן אליהם, אך עדיין מופתע בכל פעם מחדש.
בכל מקרה, צלילה.
רענון קצר אחרי לפחות שנתיים נטולות צלילה עבור כולנו, ואנחנו נכנסים למים, וקשה לי להפריז בגודל החוויה הזו. אני יכול לכתוב שעות על התחושה המדהימה הזו של ריחוף בשלושה מימדים, ועל ההתמודדות עם הפחד של להיות מוקף במים בעומק של כמה עשרות מטרים אבל לסמוך ציוד וטכניקה, וכמובן על כל העולם המופלא-עד-מאוד הזה שמסתתר מתחת למים, ואנחנו לא מכירים בכלל. או סתם לשחות ליד דג, להבין שאנחנו בני האנוש דפקנו את המערכת ואנחנו לא אמורים להיות שם, אבל בכל זאת, הנה, אני שוחה ליד הדג, כמעט. אבל מכיוון שאין לי דרך להעביר את כל התחושות המדהימות האלו בכתב (למרות שניסיתי כמה פעמים), אתאר את מה שראינו בצלילותינו: צב מים גדול למדי ששוחה בעצלתיים לידינו. ספינה גדולה ושקועה במצב טוב, מוקפת בלהקות מקסימות של דגים כחולים זוהרים. צלופח שמנמן. דגי אריה מרשימים, כאלו עם שביסים שמתנופפים מהם. סוסני-ים (טוב לפחות עודד ראה, וכשסימן לי להתקרב, החוסר במשקפי ראיה גרם לי לראות כתם לבן וקטן). דגי נימו שתמיד משמחים. ולבסוף, להקות של דגים קטנטנים ששוחות קרוב לפני המים, שנתקלים בהם כשמסיימים את הצלילה ומתקרבים לפני המים, ואז השמש נשברת מאחוריהן והופכת אותם למרהיבים באמת.
ויוצאים מהמים אחרי הצלילות, ומבטיחים שנעשה את זה יותר.

על החוף אני פוגש חבר מהצבא (שהגיע לעקבה עם חברתו הפולנים ועוד כמה חברים אמריקאים), ואני חוטא בהעלאת זכרונות מהתקופה ההיא, שבאמת הייתה מצחיקה. ואנחנו רעבים ועודד רוצה לאכול חומוס, אז אנחנו שואלים את עארף איפה אפשר יש חומוס טוב בעקבה, ובלי להסס הוא אומר, "הא, המוהנדס!", ומסביר איך להגיע אליו ממועדון הצלילה, ומסיים ב"כשתגיעו לאזור תשאלו מישהו". אז אנחנו חוזרים למועדון רעבים, ושואלים את הבחורות במועדון, שעונות, "הא, המוהנדס!", מסבירות ומסיימות ב"כשתגיעו לאזור תשאלו". הסיפור הזה חזר עם עוד לפחות שני אנשים רנדומליים ברחוב, כשלבסוף הגענו למוהנדס. אז קודם כל, לפי הכלל של חברי הטוב סגל, שאומר שהוא לא רוצה לאכול בחומוסיה שאין בה איזה שליכטה של טחינה על הרצפה, המוהנדס היא חומוסיה מעולה, ועל הרצפה שלה היו זרוקים הרבה דברים מעבר לטחינה (בטח בשעה שלוש בצהריים). אחר כך, העובד שם לא ממש ידע אנגלית, אז השיטה של להצביע על החומוס בשר בשולחן ליד עבדה גם הפעם, וגם המילה "מסבחה" הייתה מובנת לשני הצדדים. אז הגיעו לשולחן חומוס, סלט, פלאפלים, וגם פחיות קולה שלא הבנו מה מוזר בהן בהתחלה, עד שגיליתי שהלשונית נשלפת החוצה, שזה משהו שלא ראיתי כבר בערך עשור. אז החומוס הירדני בהחלט טעים, ואני גם יכול להעיד (מביקור קודם במדינה) שממוצע החומוס שם הוא בהחלט מצויין, ולא רק בחומוסיות. בכלל, הכל היה טעים מאוד, בדיוק אוכל שאתה צריך אחרי צלילה סוחטת ולפני שינת צהריים עסיסית, וההמלצה על המוהנדס הייתה מוצדקת בהחלט (מה גם שהחשבון הסתיים בבערך ארבעים שקלים לכולנו יחד).

אחרי שנת צהריים ממוקדת אנחנו יוצאים לסיבוב בעיר התיירות הקטנה, סיבוב שכולל בקלאווה מתוקה עם קפה מריר ותה (פלוס שיחה טובה ורגועה שהרבה פעמים רק חופש מאפשר), טיול בין דוכני מזכרות, היתקלות במגוון תיירים רוסים הולנדים אמריקאים ומזרח אירופאיים (שלוקים מהשמש ומאושרים), ביקור אצל מוכר תבלינים שנתן שואו כמו שצריך ומצופה בשוק מזרח תיכוני, מסגד שנראה מרשים תודות לתאורה מוצלחת ולחושך שירד בינתיים. והלילה מגיע בעצלתיים, עם ארוחת ערב של דגים צלויים (בכל זאת עיר נמל) וסלטים טעימים, ועוד פיצ'ר של בירה טובה באוויר הנעים של מרפסת הרובר'ס, ולישון.

…

וקמנו ליום האחרון של החופשה הקצרה, חומוס פול צלילות, הפעם לאתר צלילה קרוב אך שונה, שנקרא "שבע האחיות", בגלל שבע גבעות אלמוגים שקרובות אחת לשנייה. והצלילה הייתה מצויינת, יש תחושה של ללכת לאיבוד בתוך מבוך לא סבוך מדי של אלמוגים, עם דגיגים קטנים ויפים ששוחים ביניהם. ובדיוק כשאני מתחיל למצות, אנחנו נתקלים בטנק (!) השקוע, שתפס אותי בחצי הפתעה (כלומר, בחצי השעה שלקח לנו להגיע אליו, הספקתי לשכוח אותו). מסתבר שהמלך עבדאללה הוא צוללן חובב, ואוהב מדי פעם להורות לצבא שלו להטביע דברים במים, בדיוק במרחק הנכון מהחוף ובעומק הנכון, כדי שיהפכו לאטרקציות צלילה (האמת, דווקא דברים מסוג זה גורמים לי לרצות להיות מלך, ולא שטויות אחרות כמו היכולת לנהל את העם, למשל). לאחריו מגיעה הצלילה האחרונה לסוף השבוע, לאתר שנקרא "הגנים היפניים", שהיה חמוד אך פחות יפני משציפיתי (כמו זרים קטנים של אלמוגים קטנים ודגים שמפוזרים במרווח סביר אחד מהשני ובעומק נמוך שגורם להכל להיות מואר בצורה טובה), והיה סיום טוב לצלילות המהנות בירדן.

ואנחנו יוצאים וחוזרים למרכז העיר, אומרים תודה לחבר'ה במועדון הצלילה, אוכלים שווארמה ירדנית לפני החזרה, ואז מונית לגבול. ובגבול מוזר לי לגלות שכבר אחרי יומיים אני מתרגל לכך שכולם סביבי מדברים רק ערבית או אנגלית, וזה מצחיק אותי שהשיר שמתנגן בתור לבדיקה הבטחונית הוא "למיה יש אקדח" (כנראה זו יד המקרה הגלגל"צית), ואנחנו שמחים לגלות שהאוטו של גיא עדיין מחכה לנו בצד הישראלי.
אז את החופשה חותמת נסיעה יפה ומרגיעה אל תוך המדבר, שמחזיר אותנו בעדינות אל המרכז ואל החיים הרגילים, לא לפני שאנחנו נהנים משקיעה מרהיבה לאורך מכתש רמון, ממוזיקת קאנטרי מרגיעה, מעוד כמה יעלים שמקפצים לצד הדרך. ובעיקר, מהמחשבה המרוצה על עוד סוף שבוע נהדר, בדיוק כמו שסוף שבוע צריך להיות.

…