גרוזיה

אחרי חמישה ימים בגרוזיה, מיקו ואני מסתכלים אחד על השני, ומבינים שקרה פה משהו ממש מוזר: ראינו ועשינו הרבה בימים האלו, אבל עם זאת, טיילנו בצורה הכי רגועה שאפשר.

…

הטיול בגרוזיה היה מלא באינספור פרטים קטנים, שהופכים טיול נחמד לטיול מוצלח ממש. והייתי שמח להעלות את כולם על הכתב, אבל זה לא ייגמר, לכן אשאר עם ההתגלגלות הכללית, של טיול שלא היה מתוכנן בשום צורה, ונשאר מהנה לכל אורכו.

נחתנו בטיביליסי, וכבר כשניסינו להגיע לגסטהאוס המשפחתי שהזמנו מראש, זה דרש שני נהגי מוניות ושיטוט ברחובות שאנחנו לא מכירים ועם מינימום אנשים דוברי אנגלית. וכבר בדרך מהשדה למרכז העיר הבנו שמדובר בסוג של עולם שלישי מעורבב עם מזרח אירופה, כשפה ושם מבליחות נגיעות ארכיטקטוניות סופר-מודרניות. ואחרי שהתמקמנו, יצאנו לשיטוט ארוך ברחבי העיר העתיקה, שבחלקה היא ממש מתפוררת, ובחלקה ממש משופצת, ובכל מקרה עמוסת פרטים וצבע. ארוחה ראשונה באיזה מרתף אוכל מקומי התגלתה ככיפית במיוחד, חצ'פורי נוטף חמאה וחינקלי (כיסונים) מהבילים ובירה מרעננת וקפה שחור סופר חזק, וחזרנו לגסטהאוס לשינה שנדרשה אחרי טיסת הלילה. התעוררנו יותר מדי מאוחר ויצאנו, לעוד סיבוב בעיר ועוד ארוחת ערב מקומית (הפעם הצטרף איזה גרמני שקט מהגסטהאוס), ואז אזור הברים המוזר עם כל עשירי גרוזיה ומכוניות הפאר שלהם (שבולטות על רקע העליבות הכללית), ויום ראשון של ספיגת אווירה הסתיים.

למחרת עברנו לסיורים קצת יותר ממוקדים. עלינו על הרכס המשקיף על העיר וטיילנו עליו (רק כדי לגלות שמצידו השני יש כמעט ורק טבע), וכנסייה קטנה, ולצד השני של הנהר, כדי לראות את הכנסייה הגדולה והמרשימה שבולטת מאוד בקו הרקיע של העיר, ועל הדרך קצת אוכל וקפה, והגיע הזמן לצאת קצת מטיביליסי המעניינת, שאליה עוד נחזור בהמשך.

בנפנופי ידיים לקחנו מרשוטקה (מונית שירות צפופה ומרופטת) לסירנארי שבמחוז קאחטי, עיירה (כמאמר הקלישאה המוצדקת) יפהפיה וציורית. נטולי כל ידע על העיירה (כמו ששנינו מחבבים), הלכנו בשיטת חפש-את-הגסטהאוס-הראשון-בלונלי-פלנט, שיטה עתיקה שהוכיחה את עצמה בטיול. נהג מונית שאל אותנו לאן אנחנו רוצים להגיע, אז אמרנו שלדויד זנדרשווילי, אבל רצינו להגיע לשם ברגל. חוסר הבנה או הבנה מוחלטת גרמו לדויד בכבודו ובעצמו להגיע לכיכר המרכזית לאסוף אותנו לביתו המקסים, עם הנוף המטורף. המרפסת (והנוף מחלון החדר) פונים אל עמק ירוק ורחב ידיים, שמצידו השני מתנשאים הרי הקווקז המושלגים. יצאנו לסיבוב בעיר המקסימה שהייתה נטושה למדי וגשומה למדי, ואחרי ארוחת ערב ובקבוק יין שחוסלו באחת המסעדות המקומיות, חזרנו לביתו של דויד כדי להצטרף למשפחה שלו ולשאר האורחים בגסטהאוס (פולנים, גרוזיני, איטלקייה) לעוד יין מקומי ושיחה עד כדי עייפות.

יום המחרת התחיל בצורה האהובה עליי – לא לדעת בכלל מה אפשר לעשות באזור, לשמוע על זה קצת, ולהחליט תוך דקה. הפור נפל על טיול למנזר שנקרא דויד גרג'ה, מרחק שעתיים נסיעה מג'ועג'עת מהעיירה. משטחים של דשא ושמיים כחולים כמו של גלוייה, פרות וכבשים על הכביש, עגלות שמובילות חציר, הנוף נהיה קצת יותר מדברי, ומגיעים. מנזר שחלקו חצוב בתוך ההר וחלקו מתנשא לאורכו, יופי יופי. אבל זה עוד כלום, כי תוך טיפוס קצר לקו הרכס, מתגלה מצד אחד (גרוזיה) נוף של שכבות סלע בצבעים שונים, ומהצד השני (הסתבר שזאת כבר אזרבייג'אן) גבעות קטנות וירוקות עד לאן שהעין יכולה לראות, בערך כמו שהייתי מדמיין את הירח עם דשא. טיול יום נפלא. את ארוחת הערב כבר אכלנו אצל דויד, כשלשולחן הוגשה התרנגולת שראינו נשחטת באותו הבוקר, עם עוד מגוון נהדר של צלחות עמוסות בתבשילים וסלטים מפנקים. הרבה יין מקומי, אנשים אחרים מאתמול (אמריקאי שיכול להיות שהיה מרגל, פולני שידע אנגלית אבל לקח לו שעה להוציא מילה, אסטונית ובולגריה שמתנדבות באזור, ועוד כמה אנשים מהכפר או מהמשפחה), ולילה מאוחר למדי.

היום התחיל בסיור כרמים וכנסיות לא מעניין במיוחד באזור קאחטי, המשיך בחזרה גשומה במרשוטקה אל טיביליסי, חצ'פורי, תחנה מרכזית שנראית כמו עולם שלישי, ומרשוטקה צפונה, אל מחוז קזבגי. טיילתי כבר בהרבה מקומות בחיי, וזאת בהחלט הייתה אחת הנסיעות המרהיבות שחוויתי. ההתחלה נמוכה, בין רכסים ירוקים ונחלים זורמים, דרך סכר ענק ואגם כחול מבריק. מתחילים לטפס, והשלג מתחיל להיערם מסביב. אחרי שעה וחצי של נסיעה, הדרך כבר מתפתלת בין הרים שחורים עטופים בשלג לבן, עד לרמה הגבוהה של מחוז קזבגי, שם הכביש המשובש נמתח לאורך העמק המדהים, שהרים מושלגים מקיפים אותו. הנסיעה לוותה בשקיעה עדינה, שכשהגענו לקזבגי כבר היה לילה. נאזי חיכתה לנו במרכז העיירה בכדי לאסוף אותנו (המלצה מהלונלי-פלנט, מהמטיילים הפולנים, ומדויד, שגם התקשר לספר לה שאנחנו מגיעים), ובביתה החמים גם חיכתה לנו ארוחת ערב חמה ונהדרת. העיירה כולה שוכנת מתחת להר קזבג, ובין פסגת ההר לעיירה מתנשאת כנסייה מרשימה במיקום מלא הוד. הבית של נאזי השקיף על העיירה כולה, ובעיקר על ההרים המושלגים (כן, יש פה הרבה הרים מושלגים) שמקיפים אותה, והיה מקום נהדר להעביר בו שלושה לילות.

בלילה הראשון בקזבגי (קצת לפני שיצאנו לשתות בירה בעיירה הנטושה וגילינו שאנחנו הערים היחידים באוזר כנראה), פגשנו בביתה של נאזי פולניה שנראתה משועממת למדי, וסיפרה שהיא קבעה עם חבריה הפולנים לנסוע למפלים שקרובים לגבול הרוסי, ושאלה אם אנחנו רוצים לבוא. כך התחיל יום המחרת, שאנחנו (עם עוד איזה עשרה פולנים, ושני צ'כים שישנו גם הם אצל נאזי) נסענו לאורך ערוץ הנחל המטורף, כדי לראות כנסיה ענקית שנבנית, ומפל גבוה ומרשים. איכשהו, היום הזה המשיך להתגלגל הלאה עם אותה חבורה, שהצליחה לייצר לנו טיול יפהפה באזור. נסיעה לכפר סנו שנמצא במרכז של עמק סמוך, עם מעט אנשים, מעט סוסים, והמון נוף. ומשם, בדרך עפר רטובה שעוברת לאורכו של הנהר, אל הכפר ג'וטה, שבאמת נמצא בשום מקום, בין ההרים, נחבא ויפהפה. הנהגים סימנו לנו את הכיוון וחיכו, ואנחנו טיפסנו במעלה הגבעה, כדי להגיע לתצפית מדהימה על אחת הפסגות (שאני חושב שנקרא צ'אוקבי, אבל אני לא בטוח). הרגשת הניתוק הייתה מרשימה, באמת מקום יפהפה ומרוחק באמצע שום מקום, ובנוסף, כל טיול היום הזה כלל לא היה מתוכנן… בכל אופן, משם חזרנו לקזבגי, בדרך שהייתה יפה לפחות באותה מידה גם בדרך חזרה. אפשר לחשוב שזה יספיק, אבל אחרי ארוחת צהריים מאוחרת ורגועה עם הצ'כים במקום שיש שיגדירו אותו בתור מסעדה (אבל אני לא בטוח) והגיע אוכל גרוזיני, עוד היה לנו כח. אז אחרי הצהריים הלכנו לצד השני של העיירה, לחפש כנסייה מעל יער שמשקיפה על האזור. אחרי קצת התברברות בדרך, מיקו והפולני המגמגם (שהגיע אחרינו לקזבגי) מצאו את הכנסייה, ואני והצ'כית לא, אבל בכל מקרה הנוף היה מדהים (וגם פגשנו רועה צאן בדרך). ארוחת ערב עם הרבה שתייה (בקבוק בירה ענקי שנרכש בגרושים במכולת הסמוכה) ואנשים נחמדים (הצטרפו גם זוג צרפתי מעניין ועוד כמה צרפתים אחרים), ויציאה שיכורה לאותה ספק-מסעדה מהצהריים כדי לשתות עוד בירה ואת השיכר המקומי, הסכתמו ביום ארוך ונהדר.

למחרת השמש הייתה לטובתנו, ויחד עם מיקו והזוג הצרפתי טיפסנו אל הכנסייה שמשקיפה על ההר מלמטה ועל העיירה מלמעלה. טיפוס אינטנסיבי של שעה, ואנחנו שם. התחשק לי להמשיך וללכת, אז מיקו והצרפתים חזרו למטה, ואני התמכרתי להליכה לנוף ולשקט המופלאים והתחלתי לעלות במעלה ההר. טיפוס אינטנסיבי ומהנה, שקט וזמן לנשום ולחשוב, נוף שהולך ונפתח עם העלייה, שלג שהולך ומצטבר, איזה כיף. וכשכבר לא היה לי כח, שכנעתי את עצמי להמשיך כי אני עוד מעט שם, מגיע לקרחון שבסוף השביל. אז אחרי שעתיים של טיפוס, הגעתי, מולי מבצבצת הפסגה של הר קזבג (הכי גבוה בקווקז), השביל הופך לערמה של שלג, וכל הנוף שמולי מושלג לחלוטין, ויפהפה כמובן. הזוג היחיד שפגשתי בפסגה היו שני ישראלים נחמדים, ואחרי חצי שעה שם, כשהספיק לי הקור, הגיע הזמן לרדת. את כל הדרך חזרה גמעתי כמעט ברציפות, שעה וחצי של דילוג מפרק-ברכיים במורד ההר, שומע אביב גדג' באוזניות ונהנה מהמרחבים הפתוחים והנוף. הגעתי למטה אחרי הצהריים, לעוד קצת חינקלי, ואחר כך ארוחה טובה אצל נאזי, וערב רגוע שנגמר בשיחה ארוכה עם צרפתי צעיר ומלא אנרגיה שהיה מעניין ונחמד מאוד.

כשהגיע הזמן לעזוב את הצפון, נותר לנו עוד "יום לבזבז", והחלטנו לנסוע למצחטה, עיירה עתיקה הקרובה לטיביליסי. כשהגענו, גילינו ששמות הרחובות כתובים בגרוזינית בלבד, ומכיוון שלא הייתה לנו דרך להתמצא בסביבה (או לחלופין, המלצה קונקרטית על מקום לישון בו), החלטנו לחפש מקום לינה בפנטומימה עם אחד מנהגי המוניות במקום. הוא הביא אותנו לבית של ברנש אחד (שכמובן לא דיבר אנגלית), שהקומה השנייה הייתה ספק גסטהאוס ספק בית חולים לשעבר, רחב ידיים ונטוש, אבל הי, יש מקום לישון בו. סיבוב במרכז העיר גילה שזוהי עוד עיר תיירות עתיקה ומשופצת לגמרי, ומיועדת בעיקר לגרוזינים בסופשבוע שלהם. כמה סיבובים בעיר, נסיעה למבצר הקרוב בן כמה מאות שנים שמשקיף על העיירה והנוף היפה שמסביב, אוכל, עוד כמה סיבובים בעיר, והערב מגיע, רק כדי לגלות שכבר בשמונה אין נפש ברחובות. אנחנו שותים ליטר וחצי בירה בגסטהאוס, ורק מחכים לחזור מחר לטיביליסי.

על הבוקר אנחנו נוסעים לטיביליסי, ובפעם הראשונה בטיול לנים בהוסטל אמיתי, כזה שמנהלים כמה צעירים ממקומות אחרים בעולם. וזה יום של הסתובוביות בעיר, ועוד כמה הזדמנויות לאוכל אוכל גרוזיני מעולה. אז ביקרנו במוזיאון מודרני ומשעמם למדי, לקחנו רכבל לרכס שמשקיף על העיר, עלינו על גלגל ענק שנמצא בפסגת הרכס, אכלנו עוף בשום וחמאה וגם תבשיל כבש בירקות שורש, גילינו באמצע הרחוב פסטיבל להקות צעירות שלמרבה האכזבה ניגנו בעיקר קאברים נוראיים לאואזיס ולסטרוקס (!). לקחנו סיור חינמי שהתגלה כאכזבה נוראית, ולאחר כמה דקות שהחלטנו לנטוש אותו באמצע, פגשנו במקרה (שוב) את הפולני יושב ושותה קפה במדרחוב, והמשכנו לארוחת ערב מקומית ומצויינת שחתמה יפה את החוויה הגרוזינית.

היום האחרון התחיל במונית לשדה תעופה (כמובן שעם חצ'פורי אחרון בדרך), וטיסה לאיסטנבול.
אני לא יכול לומר שהיה מרגש מדי בכמה שעות שהיינו באיסטנבול, אבל היה שווה. נסיעה ישירות למרכז העתיק של העיר, רק כדי לגלות שעברנו מהמחוזות הנטושים של אסיה לאחד ממרכזי התיירות הצפופים באירופה. המסגד הכחול, אייה סופייה, והמון המון אנשים. חם, דביק, דונר מאכזב (ניסינו פעמיים!), ואז החלטנו לחפש את הים (שמפריד בין אירופה לאסיה), מה שהתגלה כהחלטה נכונה. המון טורקים בבילוי השבת שלהם בחוף, מנגלים, קפיצות למים, משחקי חוף, צבעוניות. אחר כך שיטוט ארוך ברחובות איסטנבול, סתם כדי לספוג את האווירה, עוד מסגד לקינוח, ובחזרה למטוס, ולארץ.

…

אז היה כיף, יפה, מרגיע, מהנה.
היה הרבה יותר עולם שלישי משציפיתי, האוירה הרבה יותר רגועה משציפיתי, והאנשים היו נחמדים מאוד.
והיה טעים, וצבעוני, ופותח תיאבון, לעוד מגרוזיה, ומאזור הקווקז כולו.

…