היפסטרים על אסיד

ההתרגשות מתחילה כבר בעלייה למטוס לכיוון טוקיו, כשאני מגלה שכולם מסביבי יפנים, וחיוך גדול נמרח על פני. אחת עשרה שעות אחר כך אני נוחת בעולם שונה לגמרי, עד כמה שהיום זה אפשרי. רכבת לכיוון מרכז העיר, וכבר בתחנה יש מכונת שתייה משונה ונטולת אנגלית, ואני מוציא את המשקה שנראה לי הכי מוזר, ומתגלה כתה מריר בטעם חיטה. וברכבת כמו גם במטוס כולם שותקים, ואני בוהה החוצה לשדות ולבתים, ומדי פעם באמצע שכונה מגיח מקדש עץ עתיק, והכל נראה כל כך אחר ויפה, אפילו הפרחים שגדלים לצד המסילה נראים בצבעים שונים, ואני לא מאמין שהפנטזיה שלי מתגשמת ואני באמת ביפן.

ביציאה מהרכבת התחתית מגיחה טוקיו, כשחלק אחד של המוח שלי מנסה לנווט לכיוון ההוסטל וחלק אחר משתגע מהמראות: טפטוף של גשם והמון אנשים עם מטריות ירוקות וצהובות ושקופות, וכולם יפנים ואני עדיין לא מבין מילה, וכולם ברחוב לבושים כל כך צבעוני ושונה ומיוחד, או בחליפות או סתם כמו היפסטרים על אסיד. והמדרכות ברחוב הסואן יותר נקיות מחדר מדרגות ברמת אביב, וחנויות המתוקים מציגות כל מיני ממתקים שונים וזוהרים, ושלטי הפרסומת נראים כמו מאנגה, והרחובות כל כך הומים אבל כל כך שקטים, ומליוני האנשים בתנועה של סדר בלתי נראה, וכל המסעדות סביבי הן אסייתיות (!), וגל ענק של אושר והתרגשות מציף אותי.

ועוד בדרך להוסטל אני נתקל בשער אדום גדול של מקדש, והמון תיירים יפנים מסביבו, ולמרות התיק הגדול שעליי והטפטוף שיורד אני נסחף לכיוון המקדש בתוך ההמון, ורואה שטיח של מטריות צבעוניות זזות וברקע פגודה גבוהה. ולאחר כמה דקות אני מגיע להוסטל ומניח את התיק, ובינתיים עד שדפנה תנחת ותגיע גם, אני מבקש מהצוות המלצה על מקום טוב לאכול בו, ויוצא להסתובב. הפעם אני מגיע עד המקדש עצמו, ריח עץ וגגות זהובים, והכל ענק ואינטימי באותה מידה, ואני עדיין לא מאמין שאני באמת ביפן. פגודה של חמש קומות כמו בתמונות אבל יפה במציאות בהרבה, והמון דוכני אוכל קטנים וגשם, ואני מצליח למצוא את המסעדה ופותח דלת הזזה מעץ ונכנס. מסעדת נודלס קטנה וחמימה, בר מעץ לאורך מטבח פתוח ועמוס בסירים מהבילים. לידי יפני מבוגר שואב אטריות בקול רם, וכשהטבח שואל אותי ביפנית שאני לא מבין, מה אני רוצה לאכול, אני ממש מרגיש כמו בסצינה מ"טמפופו", רק בלי התרגום.

אני יכול להמשיך ולספר על היום וחצי הראשונים שלי ביפן, אבל זה יקח יותר מדי זמן ועדיין לא יצליח להעביר קמצוץ מהתחושה של הטיול הזה.
אז בקצרה.

דפנה נוחתת, קר וגשום, יוצאים לשוטט ברחובות ההומים הצפופים והנקיים, הריחות כל כך שונים. מוצאים בר קטן ברחוב לבירה קרה ונזיד בקר חם, וקורסים לישון, כי…
בשלוש ועשרים בבוקר(!) אנחנו קמים כדי לתפוס מונית ולהגיע בארבע(!) לשוק הדגים הענקי של טוקיו. אני אחסוך בתיאורים של השוק המתעורר שבאמת נראה כמו איזו כוורת פעלתנית שמגיחה מהים בחושך, ורק אציין את היפנים שעומדים בתור בארבע וחצי לסושייה שנפתחת בחמש בבוקר, ואציין גם את קערת הסושי המלאה במיני נתחים שמנמנים ומבהיקים בוורוד של דג טונה טרי שעד לפני שעתיים כנראה עוד שחה בים, שאכלנו שם כשעוד חושך מוחלט בחוץ.
והיממה הארוכה הזו ממשיכה בפליאה מתמשכת מהעיר, ומקפלת בתוכה גם דוב פנדה יפהפה, גורדי שחקים ענקיים ובניינים יצירתיים להחריד, מנת טמפורה מצטיינת, חנות ארנבים, רעידת אדמה קלה אך מורגשת, ומגרש חנייה לכמה מאות זוגות אופניים.
ובסופו של יום, ניווט במערכת הרכבות הפנטסטית והעמוסה עד מאוד של טוקיו עד לביתו של דאיגו, למה שהיה לא רק הקאוצ'סרפינג הראשון בחיי, אלא גם ארוחה מעולה עם עוד שמונה אנשים מעניינים מארבע מדינות שונות, ואיזה חמישה מאכלים שונים שלא אכלתי מעולם, והרבה בירה.
ואלו רק היום וחצי הראשונים.

image

פוסט זה פורסם בקטגוריה המזרח הרחוק, טיול גדול 3, יפן. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על היפסטרים על אסיד

  1. פינגבאק: יפן, חלק א': מרק ראמן בגשם | אוכל למחשבה

  2. פינגבאק: ניו-יורק, טורונטו: בין שתי ערים (II) | הרפתקאות חדשות באיכות גבוהה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s