אובססיביות לפרטים

כבר כמה ימים שאני מנסה לסכם את הטיול ביפן. אבל זו הייתה חוויה כל כך שונה, מעניינת, ואינטנסטיבית בכל יום מחדש, כך שנסיון לדחוס הכל לתוך פוסט יחיד פשוט לא יצליח. אז בינתיים, אתחיל מהפרטים הקטנים, שאולי ידגימו קצת כמה המדינה הזו באמת שונה, והתמונה הגדולה (אולי) תגיע אחר כך.
אז ככה.

• נתחיל מהפחות מוזר – משום מה, היפנים נוהגים בצד שמאל של הכביש. אני לא ממש יודע מה הסיבה (יפן מעולם לא הייתה קולוניה בריטית), אבל כתוצאה מכך גם האנשים נצמדים תמיד לשמאל (תשימו לב לאיזה צד אתם נצמדים בפעם הבאה שאתם עוברים במסדרון כלשהו!).
• אולי בגלל זה, רוב הידיות מגיבות בכיוון הפוך מהמצופה. למשל, את ידית הדלת מסובבים כנגד כיוון השעון, וכדי להוריד את המים בשירותים צריך למשוך את הידית דווקא כלפי מעלה.
• ואם כבר שירותים, פה האסלות תמיד סופר-משוכללות, וכוללות בידה, מאוור לייבוש האזור, כפתור שמדמה רעש של הורדת מים, ועוד כל מיני דברים ביפנית שלא הבנתי ופחדתי לבדוק. ולפעמים, מכסה האסלה מתרומם לכבודך כשאתה נכנס לשירותים, ונסגר עשאתה יוצא.
• ומילה אחרונה על השירותים – בדרך כלל בכניסה לשירותים ציבוריים תהיה מפה שלהם, שמציינת איפה על תא וכיור נמצאים. למה, אני לא יודע.
• וברכבות המהירות, שהן תופעה מרהיבה בפני עצמן, על כל כיסא מצויירת מפה של הקרונות הקרובים, כדי שתדע בדיוק איפה ממוקמים הפחים, השירותים, פינת העישון, ומכונות השתייה.
• אותן מכונות השתייה, הן נמצאות פשוט בכל מקום, ויש בהן פחיות קרות, אבל גם פחיות חמות! וחוץ מזה, כשמוציאים את הפחית, מרימים את מכסה הפלסטיק השקוף של המכונה, מוציאים את הפחית, וכשמשחררים את המכסה השקוף כדי שייסגר, הוא נוחת למקומו באיטיות מעוררת הערכה, כדי שלא ייעשה רעש.
• וגם פינות עישון הזכרתי. אז עושה רושם שהעישון פה די נפוץ ביחס למערב, אבל באזורים מוגדרים מראש. אפילו ברחוב יש פינות עישון מיוחדות שרק לידן מותר לעשן. שוב, ברחוב, באוויר הפתוח, כן?
• הרחובות עצמם, אגב, נקיים ברמה בלתי-נתפסת, כך שלאחר זמן מה ביפן, כל לכלוך שבמקרה נמצא על הכביש ממש קופץ לעיניים. ומה שעוד יותר מוזר זה שכמעט ואין פחים ברחוב – הרבה יותר קשה למצוא פח מאשר, למשל, חנות סבן-אילוון.
• ואם כבר סבן-אילוון, הסופרמרקטים פה מדהימים. כמות מסחררת של דגים טריים, מחלקות בשר נוצצות, ירקות מקומיים נפלאיםת ומחלקות שלמות של אוכל מוכן וארוז וטעים עד מאוד. סושי, טמפורה, נודלס, ארוחות שלמות במגש, לחמניות סיניות מאודות, וכמעט הכל ממש מצוין.
• ובמספר הזדמנויות, קופאים רדפו אחרי עד הרחוב להחזיר לי משהו ששכחתי. אבל זה עוד כלום. השיא של הנחמדות היה בסיור בטירה כלשהי, כאשר לפתע נשמעת הודעה בכריזה, על כך שמישהו שכח לקחת את העודף שלו ממכונת השתייה, ושהעודף מחכה לו במשרד. אמיתי!

אהההה, זה מתארך. נשימה ארוכה, יש עוד כמה, שלא קשורים אחד לשני.

• המשמעות של "איתי" ביפנית זה "כאב". זה גרם לכך שבכל מקום זכרו את השם שלי ממש בקלות (וכמובן שזה גם מאוד שעשע אותם על הדרך), וגרם לכך שדווקא יפן היא המדינה היחידה בעולם שבה לא הייתי צריך להסביר לאנשים איך לבטא את השם שלי.
• רוב היפנים מאמינים בשילוב מוזר של שינטו (שזו בעצם דת אנימיסטית מקומית), ושל בודהיזם יפני (במין גרסה אלילית שלא הצלחתי להבין). אבל חוגגים פה את כריסמס! בכל מקום, כבר בנובמבר, מה שגורר המון קישוטים, ובעיקר גרסאות מעלית יפניות לשירי כריסמס בחנויות.
• אגב, כשאני כותב "לא הצלחתי להבין", אני מתכוון לכך שאחרי שלא הצלחתי לחשוב על הסבר מספק, שאלתי לפחות יפני אחד, שלא ידע להסביק לי בעצמו, או הסביר לי בשפה שלא הצלחתי להבין, או נתן הסבר שלא הסתדר עם ההגיון המערבי שלי, או סתם התעצבן ששאלתי.
• סטטיסטית, 10% מהיפנים מסתובבים ברחוב עם מסכות מנתחים לבנות, וגם פה, לא הצלחתי להבין למה. מה שיותר מוזר זה שלמרות הלבוש המאוד צבעוני של האנשים ברחוב, מסכות המנתחים נותרות בצבע לבן.
• השקט ראוי לציון. מיליוני אנשים בתחבורה הציבורית, ואף אחד כמעט לא מדבר, ואם כן, אז בשקט. ואותם מיליונים לא דוחפים, לא עוקפים, ולא צועקים אחד על השני, אפילו אם זה שיא העומס, כשסדרנים דוחפים אנשים בידיהם לתוך הרכבת התחתית. תדמיינו את השקט הזה בארץ?
• מסתבר שביפן יש קהילה של יפנים נוצרים שנקראת "בית שלום", שמסיבה מסויימת מאמינים בישראל ומתפללים לכבוד ישראל וירושלים שלוש פעמים ביום. כתצואה מכךה הם מאוד אוהבים ישראלים, ובנו ארבעה בתי הארחה שבהם ישראלים יכולים ללון בחינם, ואפילו לקבל ארוחת בוקר. ניסיתי, היה מעניין.
• ואי אפשר בלי מילה על המקדונלדס המקומי: המבורגר משרימפס, וצ'יקן בורגר עם מיונז ווסאבי. וזה רק ממה שהצלחתי להבין (כי הכל כמובן ביפנית).
• אפשר לראות יפנים שמסתובבים עם עגלות (לתינוק) שבתוכן הכלב שלהם. אחרי שציינתי את זה, כבר פחות מפתיע לגלות חנויות שלמות שמיועדות רק לכלבים, או רק לחתולים.
• ואם כבר חנויות, יצא לי להתקל בחנויות שמוכרות רק מטריות, רק ארנבים, רק גרביים, או רק מרצנדייז של הלו קיטי.
• ולסיום – בכניסה לכל חנות יש מתקן למטריות. במקרה הפשוט זה רק איזה מיכל, והיותר מתקדם הוא מתקן שאליו אפשר לנעול את המטריה ולקחת את המפתח, והכי משוכלל הוא זה שמניילן לך את המטריה (!!!) באופן אוטומטי!

האמת היא שבכל מהלך הטיול פה, כל הזמן נתקלתי בעוד ועוד דברים כאלו, שאמרתי לעצמי, אה, את זה אני צריך לזכור. אז הרשימה פה היא באמת רק הקצה של מה שאיכשהו נשאר אצלי בזכרון.
עוד על יפן, אני מקווה, בהמשך, כשהחוויה תשקע קצת.

…