נופים אנשים ורוטב דגים

וייטנאם. מסלול התרמילאים השחוק. יש לביטוי הזה צליל שלילי, אבל הפעם, אחרי חודש דחוס ומשונה ביפן ובפיליפינים, זה בדיוק מה שהייתי צריך. מקומות מתויירים מאוד אך בצדק, התגלגלות איטית באוטובוסים ארוכים, תרמילאים מכל העולם ושיחות הוסטלים שחוזרות על עצמן, קבלת החלטות מינימלית ודי הרבה בירה. טיילתי כך במשך לא מעט חודשים בעבר, אז בקרוב כנראה אשתעמם ואשנה כיוון, אבל בינתיים זה נהדר.

כשעולים על המסלול התיירותי, קשה שלא להתפעל מוייטנאם. קודם כל מהיופי הזה (שלא מאוד מצליח לעבור בתמונות): הגבעות הפורצות מהמים של האלונג ביי הן אפילו יותר יפות ממה שמתארים, ההרים המושלגים וטרסות האורז האינסופיות שמסביב לסאפה מרהיבים, ורכיבה בפארק הלאומי של פונג נאה מרגישה כמו טיול מדהים ביער פרהיסטורי. אבל לא רק ההיילייטס יפים, אלא גם האסתטיקה הכללית, שהיא מין שילוב של סין וקמבודיה עם תיבול צרפתי, ועדיין עם סטייל יחודי. אבל לא רק היופי בולט לעין, אלא גם התרבות הוייטנאמית, על הקודים המיוחדים שלה. מדובר בעם שבמשך רוב ההיסטוריה היה תחת שלטון זר, ועם זאת הצליח לשמור על צביון מיוחד, ויותר מכך, על הרבה גאווה לאומית.
עוד משהו שקשה להתעלם ממנו הוא תשתית התיירות המפותחת למדי שבנו הוייטנאמים, בעיקר כשחושבים על כך שהמדינה נפתחה לתיירות רק בתחילת שנות התשעים: המלונות והאוטובוסים והאנשים דוברי האנגלית (המשובשת כמובן) והפארקים המסודרים (יחסית) והמון אטרקציות טיוליות, כל אלו מושכים המון תיירים מכל הסוגים והגילאים, ומבליטים את הצדדים החיוביים של המדינה.

אבל כל תעשיית התיירות הזו קצת מטשטשת את העובדה שעדיין מדובר במדינת עולם שלישי. לא כזו עם קבצנים ועוני ברחובות, אלא כזו שרוב האוכלוסיה שלה עדיין כפרית, שמגדלת תרנגולות בחצר ורוכבת לשדה על אופנוע בדרכי עפר מאולתרות, ולא מבינה חצי מילה באנגלית. מה שכן, (ומהמעט שיצא לי לראות,) עושה רושם שוייטנאם נמצאת בנקודת המפנה העדינה הזו כיום: מדינה שבאמצעות תמיכה ממשלתית (קומוניסטית!) נרחבת בתוספת הפתחות למערב, מתחילה להסיט את החיים היומיומיים מן החקלאות אל עבר תעשיות יותר מודרניות, ומהכפר אל העיר. בעיניי זה מאוד מעניין.

הייתי שמח להבין קצת יותר מקרוב את התרבות הוייטנאמית, וגם שמח לצאת קצת מהמסלול השחוק שאיתו פתחתי את הפוסט. הבעיה היא שמחוצה לו, מחסום השפה הוא כבד מאוד – אף אחד לא מבין אנגלית. במעט הפעמים שבהן הצלחתי איכשהו לתקשר, האנשים התאכזבו שאני לא דובר את השפה, והציעו בנחמדות שאלמד וייטנאמית, ואז אחזור לכפר ואתחתן עם הבת שלהם. באמת.

ועניין חשוב מאוד לסיום – האוכל פה אדיר בצורה שקשה לי לתאר!
אבל כמובן שאנסה בכל זאת, בקצרה: אם ביפן האוכל היה מעולה באיכותו ובחומרי הגלם שלו, הוייטנאמים הם אלופי העולם (עד שיוכח לי אחרת) ברעננות האוכל, ובבישול מדויק ואלגנטי. מרקים מלאי טעם אך קלילים שמוגשים עם אטריות אורז טריות והמון עשבי תיבול רעננים, או ירקות מוקפצים בעדינות עם איזה תבלין יחיד (או סתם עם רוטב דגים), או ספרינג רולס נטולי תיבול שאת הטעם שלהם שואבים מהירקות הטריים שבפנים ומטבילה עדינה ברוטב שמוגש לשולחן. רוב הארוחות הוייטנאמיות שניסיתי היו זולות להחריד, פחות משני דולר (!) בדרך כלל, וברבות מהן לא הצלחתי להאמין שאוכל יכול להיות כל כך רענן, מלהיב ומאוזן גם יחד, טרי, ובעיקר – ממש ממש טעים.

במילים אחרות, אפשר להבין שאני נהנה פה בוייטנאם, ועוד לא עוזב בינתיים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה המזרח הרחוק, וייטנאם, טיול גדול 3. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על נופים אנשים ורוטב דגים

  1. פינגבאק: (עוד) דברים שקרו לי בוייטנאם | הרפתקאות חדשות באיכות גבוהה

  2. פינגבאק: וייטנאם, חלק ד': אוכל שמח | אוכל למחשבה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s