עדיין תמיד מחייכים

[על עיירה נידחת (כמשל), על פרס נובל לשלום, וגם על שקיעות כמובן]

בורמה, הדרום העוד-לא-מתוייר של המדינה. שייט נינוח של כמה שעות במורד הנהר מביא אותי אל עיר נידחת יחסית בשם פה-אן. לדעתי, ההגדרה הבורמזית לעיר היא "מקום שיש בו כביש סלול", כי פה-אן לא דומה לשום עיר שאני מכיר, אלא יותר דומה לכפר גדול. יש שם שוק צבעוני, יש שם נהר רחב שמקיף את העיר, יש אנשים שאין להם כלום (לפחות במונחים מערביים) אבל הם עדיין תמיד מחייכים, יש שם עצים מאובקים בתוך העיר והרים ירוקים מחוצה לה. יש שם חשמל, אבל כזה עם הרבה הפסקות, יש אינטרנט קפה אחד וחצי, אבל בקצב של לפני חמש עשרה שנה, ויש תחושת עצלות נינוחה ומהנה. לעומת זאת, בפה-אן אין אפילו מסעדה אחת שמגישה אוכל מערבי, ואין וי-פי בשום מקום בעיר. זה נשמע קצת מצחיק, אבל אלו בדיוק הדברים שהופכים את הטיול בבורמה לתרמילאות כמו לפני כמה שנים, בלי אינטרנט והוסטלוורלד וטריפאדוויזר. מדינה שבה כדי לקנות כרטיס לאוטובוס לא מספיק להתקשר מהגסטהאוס, אלא צריך באמת ללכת לתחנה ולקנות, מדינה שבה נסיעה של 200 ק"מ לוקחת עשר שעות הופכות קיבה, מדינה שבה כולם מטיילים עם אותו מקור מידע ידוע לשמצה, הלא הוא המהדורה האחרונה והמאוד-לא-מעודכנת של הלונלי פלנט.
ואותו לונלי פלנט מביא את כל התרמילאים בעיר אל אותו גסטהאוס, כזה עם ריח של טחב בחדרים ועם רעש של שוק מתחת לחלון בחמש בבוקר. אבל גם כזה עם מרפסות נהדרות ומזמינות, ובעיקר עם מטיילים שזה כבר לא הטיול הראשון שלהם ויש להם הרבה סבלנות וסיפורים לספר. ומכיוון שאין וי-פי, אז במקום סמארטפון כולם מחזיקים ביד בירה, ומדברים, וקשה להאמין כמה זה נדיר בימינו, וכמה זה כיף.

כשאנחנו יורדים מהסירה ומגיעים לגסטהאוס, מקדמת את פנינו מודעה: "מחר אחר הצהריים מגיעה אנג-סאן-סוצ'י לנאום באיצטדיון העירוני". התרגשות אחזה בכולם. אבל מכיוון שאני מודה שעד שהגעתי לבורמה לא היה לי מושג מי היא, אז הנה הסבר קצר על המדינה.

בורמה נתונה תחת שלטון צבאי מאז שנות החמישים, שלטון שהוא מהמושחתים בעולם, שלטון שלוקח כמעט 25% מהמיסים לטובת הצבא (לעומת פחות מ-5% לטובת החינוך!), שלטון שגרם לבידוד מדיני וכלכלי חריף (וכתוצאה מכך גם לתיירות אפסית, אבל תכף אגיע לזה).
אנג-סאן-סוצ'י היא מנהיגת התנועה הדמוקרטית במדינה, תנועה שהתחילה להתעורר רק בסוף שנות השמונים. התואר הזה זיכה אותה באהבה הגורפת של העם הבורמזי (ובכינוי "האמא"), וגם במעצר בית של 20 שנה (!) מטעם המשטר הצבאי (ובנסיבות מפוקפקות כמובן), עקב היותה מניפת דגל המאבק כנגד המשטר. וכדי לחדד את הנקודה, על מאבק זה היא אפילו זכתה בפרס נובל לשלום.
ב-2010 שוחררה אנג-סאן-סוצ'י ממעצרה, כחלק מצעדים שנוקט השלטון בנסיון להתקרב למערב. בשנת 2015 עתידות להתקיים בחירות שבהן (אולי) היא תוכל לרוץ לראשות הממשלה, ואולי, אבל כנראה שלא כל כך בקלות, להחזיר סוף סוף את הדמוקרטיה למדינה.

(ואחרי ההסבר הזה,) אני חושב שעכשיו אפשר להבין את ההתרגשות שלנו לנוכח המודעה. המנהיגה הדמוקרטית, הברק אובמה / נלסון מנדלה של בורמה, זוכת פרס נובל לשלום, מגיעה לעיירה קטנה בדיוק כשאנחנו מגיעים. הרבה מזל, הרבה התרגשות.

מגיעים לאיצטדיון המקומי, עצרת מטורפת. דגלים אדומים, תופים, ועשרת אלפים מקומיים, כולם ממתינים על הדשא לאנג-סאן-סוצ'י. וכשאנחנו (אני ועוד כמה חברות וחברים מערביים ולבנבני עור) נכנסים לאיצטדיון, אנחנו מרגישים ממש כמו סלבריטי. כתיירים מערביים הפכנו לכזו אטרקציה, שלא רק שהמקומיים לא הפסיקו לצלם אותנו באינספור מצלמות (כולל הטלוויזיה המקומית), אלא גם כשהתיישבנו אז הקימו אותנו כדי ללחוץ לנו את היד או כדי להזמין אותנו לארוחת ערב. ואחרי זמן רב של התרגשות סביבנו, הגיעה סוף סוף אנג-סאן-סוצ'י לאצטדיון. נאום ארוך בבורמזית שממנו כמובן לא הבנו מילה אבל לפי תגובות הקהל היה גם מצחיק וגם מרגש, ולאחריו אנחנו יכולים לחזור מסופקים לגסטהאוס.

כל הסיפורים האלו על העיירה ועל העצרת היו גם תירוץ בכדי לספר קצת על הפוליטיקה המאוד רלוונטית לטיול פה, אבל הם בעיקר דוגמה מייצגת לאיך זה מרגיש, לטייל בבורמה. העניין הוא, שבמשך שנים רבות המדינה הייתה סגורה כמעט לחלוטין לתיירות, ורק בשנתיים האחרונות החלה לפתוח את שעריה. אז מצד אחד, העניינים מתפתחים בקצב מסחרר (למשל, עד לפני כשלושה חודשים, לא היו פה כספומטים, כך שכל מי שהיה נכנס למדינה היה צריך להביא איתו מספיק דולרים לכל הטיול). כך שבקרוב, אני מהמר על עוד שנתיים ככה, המדינה תהיה מתויירת וצינית (וסוחרים מקומיים יגידו לך "מה קורה אחי" באמצע הרחוב). מצד שני (וחוץ מבכמה אתרי תיירות ספציפיים שאליהם אגיע בקרוב), הכל פה עדיין מאוד מקומי, ומאוד לא מטוייל. גם במקומות שיש בהם כמה גסטהאוסים, שיטוט קצר בעיר גורר מבטים מופתעים למראה אנשים מערביים, והציניות עוד לא השתלטה על המדינה, ובכל מקום אנשים מחייכים ורוצים לעזור. אם מוסיפים לכך נוף ירוק בוהק, אינסוף מקדשים זהובים, ותחושת רוגע ונינוחות מדבקת, אפשר להבין למה אני נהנה פה, בדרום המקסים של בורמה.
אז כנראה שהאווירה הזאת לא תחזיק בבורמה זמן רב, אבל בינתיים, אני יכול רק להנות מאנשים שמנופפים לי לשלום סתם כך ברחוב, ומהמון יופי וקסם בכל מקום, ובעיקר, מכך שכמעט ואין וי-פי. אז לכולם יש זמן, לשבת, לשתות משהו, לדבר, ולהסתכל באיטיות ממכרת על השקיעות הכי יפות שיש.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בורמה, המזרח הרחוק, טיול גדול 3. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על עדיין תמיד מחייכים

  1. פינגבאק: בורמה, חלק א׳: הרפתקאות ואוכל בורמזי | אוכל למחשבה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s