סיאול, שנחאי: בין שתי ערים

בשנים האחרונות טיילתי הרבה, ואחרי הטיול האחרון למזרח באמת שתכננתי לתלות את הדרכון ולשקוע קצת בחוויות בארץ. אבל כשהעבודה זימנה לי ביזנס טריפ לשנחאי, לא יכולתי לעמוד בפיתוי ולהוסיף לנסיעה הזו גם כמה ימים בקוריאה, שהייתה על הכוונת שלי כבר זמן מה.

סיאול (קוריאה), או: אנשים בנקים ומקדשים.

אני אוהב את הטיסות הארוכות האלו אל אסיה, שכבר במטוס אני מוקף באנשים שונים ובשקט, ומרגיש שכבר הגעתי למקום אחר. עם הרבה סקרנות, מינימום של קריאה או חקירה מוקדמת, ובעיקר בלי שום תוכנית, אני נוחת בסיאול. הדבר היחיד שיש לי הן הוראות הגעה להוסטל שהזמנתי, ברובע הונג-דאה. "אני כל כך אוהב את אסיה", והמחשבה הזו עוברת לי בראש איזה מיליון פעם כבר מהנחיתה, ולאורך הדרך אל מרכז העיר, כשאני מוקף בקוריאנים, ובוהה במישורים הירוקים ובהרים שנשקפים אליי מבעד לחלונות הרכבת. וכשאני מגיע לעיר, מה שהכי בולט כבר מההתחלה זה הסטייל המדהים של סיאול ושל האנשים בה. זה משהו שקצת קשה להסביר בלי להיות שם, אבל כמו שלכל עיר גדולה באסיה יש איזה מוטיב בולט, נניח הטירוף והסדר של טוקיו, או הריח המיוחד של בנגקוק – מסיאול אקח בעיקר את העיצוב שלה. כל בית קפה קטן, כל סמטה, כל שלט, צבע ואלגנטיות, רישול ודיוק, והרבה הרבה יופי. והמון בניינים משוגעים ומרהיבים. ואני מתבונן באנשים, ולכל אחד יש את הסטייל שלו, ונראה שכולם משקיעים במחשבה על מה שהם לובשים, ושזה אמור לשקף משהו מהאישיות שלהם, ושגם אם החולצה מתנפנפת וגדולה בשתי מידות, זה נעשה עם מודעות ובכוונה.

אבל בכל אופן, חמישה ימים לא יהפכו לפוסט ארוך ומפורט על סיאול, אלא לתיאור של ההיילייטס, ושל מה שאני חושב שלמדתי על קוריאה – ועדיף במשפטים נטולי הקשר. אז ככה.

*** הונג-דאה הוא רובע מדהים ומעוצב להפליא, שמכיל ארבע (!) אוניברסיטאות, ולכן גם בעיקר המוני סטודנטים קוריאנים מגניבים. והרבה מקומות בילוי ומסעדות ריחניות, ולהקות ורקדנים וקומיקאים שמופיעים ברחובות כל ערב, ואווירה שמחה וכיפית. ובמרכז הרובע יש גן שעשועים שבלילה הופך למקום של הופעות מאולתרות, ומתמלא באנשים שבאים להקשיב, ולדבר עם אנשים אחרים, ולשתות בירה או סוצ'ו. והופיעו שם כמה ראפרים שאפילו בלי להבין מילה בקוריאנית, הם היפנטו אותי ערב אחרי ערב. וגם באמצע השבוע יש המון חיים ברחובות עד ממש מאוחר, או יותר נכון עד ממש מוקדם בבוקר. *** גם אם די הייתי מוכן לרעיון של להסתובב לבד ברחובות סיאול למשך כמה ימים, התבדיתי. איזה כיף זה לפגוש אנשים, גם בהוסטל וגם ברחוב, וכשאני מרגיש טוב זה הופך להיות קל. גם הקוריאנים נתנו לי הרגשה ידידותית משהו, למרות שבדומה לישראלים, גם להם יש נטייה לבלות בקבוצות מסוגרות. בכל מקרה, פדרו וצ'אד היו אחלה שותפים לארוחות ערב ושיטוטים ליליים, ולהיכרויות קצרות מועד אך כיפיות להחריד עם שחקני תיאטרון קוריאנים, עם מורי אנגלית אמריקאים, או קאוצ'סרפריות צרפתיות. ובגדול, במהלך היום שוטטתי לבדי ברחבי העיר, ובערב הייתי מוקף באנשים מעניינים. *** בערב הראשון, חברים זמניים גררו אותי להרבה שתייה ויציאה עד שעה מאוחרת כדי להתגבר על הג'טלג. רעיון מצויין. *** ביליתי עם בריאן, בעל ההוסטל שבו שהיתי, כמה שעות מעניינות של שיחות על קוריאה, ועל איך זה לחיות שם. מסקנות: חברה שמרנית ומסורתית. רוב הקוריאנים גרים עם ההורים עד החתונה. כמו בכל העולם, גם הם מתלוננים על יוקר המחייה, ועל כך שלמרות שרוב האנשים עובדים שעות ארוכות כי זאת התרבות, כמעט בלתי אפשרי לרכוש דירה בסיאול. *** גם שוטטתי בעיר. מקדשים אסייתיים יפים אך אם להודות לא מעניינים במיוחד, שכונות עתיקות מקסימות, מוזיאונים מעוצבים להפליא, שווקי אוכל מהפנטים. נחמד לשוטט, אבל החוויות האמיתיות לא מסתתרות באטרקציות תיירותיות. *** באחד הימים הייתי צריך לחכות בבנק חצי שעה בערך כדי לפרוט כסף, ובטיול רגיל אולי הייתי מתעצבן שאני בבנק במקום באיזה סיור בעיר. אבל פה שיחררתי, הלכתי על טיול רגוע ומתבונן, וחשבתי על כך שאפשר ללמוד על מדינה הרבה יותר מהמתנה של חצי שעה בבנק, מאשר מעוד סיור באיזה מקדש. כך גיליתי שהבנאדם היחיד שגילה סימני עצבנות היה מהגר הודי, ושהקוריאנית שישבה אצל הפקידה שיחקה איזה קנדי-קראש בסמארטפון שלה בזמן שהפקידה הדפיסה כל מיני טפסים. *** האומה הזו באמת נראית מכורה לסמארטפונים יותר מישראל. ויש גם אנטנה סלולרית לקליטת טלוויזיה, וידית ארוכה בשביל סלפי. ועם זאת, אנשים עדיין ממשיכים לענוד שעונים. מוזר. *** הקפה פופולרי בהרבה מאשר תה. *** זוגות קוריאנים: הגבר בדרך כלל נושא את התיק/ארנק של האישה. החברה שוביניסטית באופן ברור. ועם זאת, יש זוגות שמתלבשים בבגדים תואמים. *** ונשאר רק לכתוב על האוכל הקוריאני, שהכי סיקרן אותי לפני הטיול. מעניין, מתובל, משחקי, חברתי, אבל עבורי פחות טעים מרוב המטבחים האסייתיים. הרבה ברבקיו קוריאני מהנה, או נזידים משונים, או דאמפלינגס מוצלחים, או נודלס מעניינים (גם קרים עם קרח!). וגם קערת בקר נא לגמרי עם אורז ועלי שומשום ורוטב צ'ילי שהיה טעים באופן מפתיע, ונזיד ניוקי אורז ופירות ים ברוטב אדום וחריף, והמון סוגים של קימצ'י, ועוד דברים מוזרים שראיתי ולא אכלתי. אז ניסיתי וטעמתי כמה שיכולתי, ולא התאהבתי באוכל. *** אבל קוריאה בהחלט שווה ביקור חוזר בעתיד. מעניינת, שונה, חברותית, יפה, ומסקרנת. ***

שנחאי (סין), או: ביזנס ופלז׳ר.

אחרי קוריאה, הגיע הזמן לעבוד, בשנחאי. כבר במונית למלון, שנוסעת במהירות על כבישי ענק וחולפת על פני שיכונים קומוניסטיים נרחבים, נזכרתי בטיול הקודם לסין, ההוא שממנו בעצם התחלתי. וכשאני מסכם את השבוע של הביקור בשנחאי, התחושה די דומה לאותו טיול: זה מקום שונה לגמרי ומרתק מאין כמוהו, אבל לא משנה מה אעשה, יש מרחק עצום בין מה שאני רואה וקולט, לבין המציאות שמתחת לפני השטח. פערים בשפה ובעיקר בתרבות גורמים לכך שבסין אני מתבונן כל הזמן, אבל לא באמת מבין מה שאני רואה, ואני גם לא באמת מצליח להתחבר לאף אחד שמסביבי.

אבל בכל מקרה, נסיעת עבודה ראשונה. שהייה במקום אחד, רובע עסקי מטורף, מלון מפנק, דברים שצריך לעשות, משרדים נעימים. ואנשים, הרבה אנשים, ואני שם בעיקר כדי לפגוש אותם ולעבוד איתם, וזה כמובן שונה מטיול רגיל. אבל זה כיף בצורה אחרת, כי יש עם מי לדבר, ולשאול ולתחקר, על איך זה לחיות בשנחאי ובסין. וצריך להבין את התרבות, ואת המחוות הקטנות, ומה אסור ומה מותר. ואחרי העבודה יש גם זמן להסתובב (אבל בעיקר בערב) בעיר המשונה הזו. אני אומר משונה, כי זאת עיר ענק של עשרות מיליוני תושבים, אבל כל מרכז העיר מוקדש לעסקים, ולכן גם אם יש חיים ברחובות בערב, אז ממש קשה למצוא אותם. בנוסף, ההתרגשות שחבריי לעבודה הישראלים מצאו (ובצדק) בקסם האסייתי, בשווקים ובמקדשים ובאנשים, לא תפסה אותי. כי ביליתי כבר זמן מה בחיי בערים אסייתיות, שאני כמובן אוהב עד מאוד, אבל אין כמו ההתרגשות של הפעם הראשונה.

מה שהפתיע אותי לטובה בביקור הנוכחי בסין היה האוכל. מסעדות מצויינות שנבחרו על ידי מארחיי הסינים, שכשהבינו שאני וחבריי לעבודה אוכלים הכל, לא היססו לפרוש על השולחן מגוון רחב של מנות נפלאות ומלאות טעם, מכל הסוגים והמינים. ארוחה מצויינת רודפת ארוחה מצויינת, ונהניתי מאוד מהאכילה המשותפת, מהחברה הטובה, מהמגוון, ומכך שיש מי שיבחר עבורי, ובעיקר גם יסביר לי מה אני אוכל, וכמה זה שונה ממה שאמא שלו מבשלת בבית.

וחוץ מהאוכל נהניתי גם מהשיחות עם הסינים על החיים, ומהנוחות של חדר רגוע במלון, ומהבילויים עם חבריי הישראלים. אבל בעיקר מכך שאני באסיה, בתרבות שונה ומרתקת ומסקרנת כל כך, שמסחררת אותי בכל פעם מחדש. איזה כיף.

פוסט זה פורסם בקטגוריה דרום קוריאה, סין. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על סיאול, שנחאי: בין שתי ערים

  1. פינגבאק: העיר אינסופית | הרפתקאות חדשות באיכות גבוהה

  2. פינגבאק: ניו-יורק, טורונטו: בין שתי ערים (II) | הרפתקאות חדשות באיכות גבוהה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s