בטלני הדהרמה, חלק ב׳

״מסע התגליות האמיתי אינו למצוא נוף חדש, אלא להיות בעל עיניים חדשות.״ [מרסל פרוסט]

(המשך לחלק הראשון במסע.)

…

זה בלוג טיולים, ולכן קצת מוזר להכליל בו תיאור של שבוע של מדיטציית ויפאסנה (כן, בשתיקה). חלק גדול מהעניין הוא החוויה האישית, מצב הרוח הספציפי והמון הדברים שעוברים בראש, שמרגישים לי כמובן אישיים מדי מכדי להיכתב פה. וחלק גדול אחר הוא הפילוסופיה (הבודהיסטית) שעומדת מאחורי כל החוויה, נושא מרתק בעיניי, אבל גם אותו אשאיר כרגע אל מחוץ לתחומי הבלוג.
מה שכן אפשר לתאר הוא את החוויה עצמה, של שבוע ריטריט, שמזמנת המון חוויות מרתקות. בעצם, אם להתייחס לציטוט של פרוסט מראשית הפוסט, סוג של Travelling without moving, ואין יותר בלוג טיולים מזה.

…

שבוע שני – ריטריט מדיטציה.

אז הנה, תובנות משבוע מרתק.

שתיקה. התגובה של (כמעט) כל מי ששמע שאשתתף בריטריט מדיטציה, הייתה, ״בשתיקה״? ואז, ״אני בחיים לא הייתי יכול לשתוק שבוע״. אז לשתוק שבוע זה באמת החלק הקל. כי אם תשבו קצת בשקט ותנסו לשים לב למה שעובר בראש, תגלו שם שיחה עצמית כמעט בלתי פוסקת. ולכן רוב הזמן התחשק לי לשמוע אנשים אחרים מדברים, ולא את המחשבות שלי.

התמודדות. החלק הבאמת קשה, הוא שאין לאן לברוח. אין סמארטפון, אין אנשים לדבר איתם, אין מחשב, אין ספרים, ואין ואין ואין. אין הסחות דעת. וכשזה קורה, צריך להתמודד עם מה שעובר בראש, והרבה פעמים זה ממש קשה, בטח למי שלא מורגל בזה.

מרחב מוגן. הריטריט מייצר מרחב מוגן שלא קיים בשום סיטואציה אחרת. אף אחד לא יגע בך, יפנה אלייך, או יצפה שתעשה משהו. תחושת החופש שנוצרת כשמשתרעים על הדשא בשמש בעיניים עצומות, בלי לחשוש שמשהו יקרה, היא מרהיבה.

דפוסים. מסגרת הריטריט מייצרת כמה חוקים ששוברים דפוסים שאנחנו חיים איתם כל החיים, ומרתק להתבונן בהם. נניח, לאכול בשקט, בלי לדבר עם מישהו או לבהות במשהו. ואפילו רק העובדה שבבוקר לא צריך להגיד שלום לאף אחד, היא כבר חוויה מעניינת לתודעה.

טבע. גם החיבור לטבע הוא מאוד נוכח ונהדר בריטריט. התרגול הוא בין מדיטציית ישיבה להליכה, כשההליכה מתבצעת בחוץ, באוויר, בטבע. זה תענוג גדול בשבילי לחוות את הטבע באופן כל כך פשוט ויומיומי. וחוץ מזה, השארתי את הסנדלים ליד המיטה, והלכתי יחף שבוע שלם, לכל מקום. עוד חיבור שמתחזק.

אוכל. טבעוני, לפעמים טעים ולפעמים פחות, מוגש בזמנים קבועים, ובעיקר לא בשליטה. זה מציף לא מעט דברים שקשורים במשהו מאוד בסיסי כמו אוכל, ולא עלו במחשבה לפני כן.

אנשים. את המרחב השותק חולקים עם עוד הרבה אנשים, למשך שבוע. ובזמן הזה, מצאתי את עצמי ממציא סיפורים ודימויים לכל מי שמסביבי, ומנהל איתם אפילו שיחות משונות. זה נחמד, לראות איך הדמיון עובד בשאין לו פידבק מאנשים אחרים.

תפיסה. אחרי שבוע של מדיטציה בשתיקה, התודעה מתחדדת, ומואטת. החזרה לציביליזציה אחרי שבוע כזה היא חוויה מסחררת, כי פתאום המוח לא רגיל לכל כך הרבה דברים שקורים במקביל (בטח שבעיר), וגם לא לכל כך הרבה קולות ורעש. הרגשתי כך גם אחרי כמעט חודש בהרי נפאל, ופה זה יותר קרוב ואינטנסיבי.

…

והיו גם כמה עוד חוויות מהריטריט הספציפי הזה, ששוות שאזכיר אותן.
הריטריט התנהל ביום כיפור, והחלטתי שגם השנה אני צם, מה שבאמת הייתה התנסות מעניינת – צום כשיש עוד פחות לאן לברוח מאשר ביום כיפור רגיל. מגלה דבר או שניים על איך מרגיש רעב בגוף, והאם הוא באמת רעב.
וגם זכיתי בתענוג של צפייה בזריחה ובשקיעה של אותו היום, בריכוז ותשומת לב מיוחדים. משהו שעם כל טיולי בעולם עוד לא יצא לי לעשות, ומוסיף עוד לתחושה של החיבור לטבע.
ובכלל, בריטריט הזה, מצאתי את עצמי כל יום, אחרי ארוחת הערב, מתיישב על גבעה קטנה עם כוס קפה, וצופה בשקיעה המרהיבה שמשתנה בלי היכר בכל יום. ובאותו מבט על הנוף, מתבונן גם בהר תבור, וחושב על כך שהמשך המסע שלי בשביל ישראל יתחיל בטיפוס עליו, ואיזה כיף זה הולך להיות.

…

אז ריטריט מדיטציה. חוויה מיוחדת בהחלט, ומרגישה לפעמים כמו ממסע, רק בפנים ולא בחוץ. חוויה שעלולה להיות מיוחדת מהרבה מטיול רגיל, והיא פה, בארץ, מתחת לאף.
אז לא, זה לא מתאים לכך אחד, וכן, צריך לחכות לזמן המתאים שזה ירגיש נכון, ולקבל איזשהו אומץ לעשות את זה. אבל כשזה כן קורה, זה כמעט תמיד מאוד מאוד מיוחד.

…