הודו – דברים שלא סיפרו לי אבל גיליתי בכל זאת

לפני שנסעתי להודו, שמעתי אינסוף סיפורים וראיתי המון תמונות. כשהגעתי להודו, הכל התחיל להתגשם מולי, וחשבתי, ״הא, על זה כולם דיברו!״.
אבל, היו לא מעט דברים שאף אחד לא סיפר לי, אבל גיליתי בכל זאת.

…

הנסיעות המקומיות משוגעות. בזמן נסיעות אוטובוס מפחידות, אני נוטה לערוך בראש דירוגים של נסיעות האוטובוס הכי מפחידות שהיו לי, ועד עכשיו נפאל ובורמה היו בראש. אבל הודו ניצחה בענק: באזורים שבהם חייבים לקחת תחבורה ציבורית (ולא אוטובוס תיירים), עליתי על ג׳יפים דחוסים בצורה קיצונית, שנסעו על דרך עפר חד מסלולית משובשת, בגובה קילומטר מעל נהר שוצף, כשהנהגים עוקפים כמו משוגעים, וצופרים כל הדרך. הנוף עוצר נשימה, אבל הנשימה כבר עצורה מהנסיעה עצמה, וזה די מבאס. ונהג אחד גם דפק ברקס היסטרי על גבול תהום, רק כדי לא לדרוס חרדון שעלה על הכביש.

אפשר לדחוס שישה-עשר איש בג׳יפ שמתאים לשמונה. הנהג הוא המאסטר של הנסיעה, ואם הוא רוצה להעלות עוד נוסעים, הם יעלו. ואף אחד לא באמת יתלונן. ואם הוא רוצה לעצור לאכול הוא יעשה את זה, לפעמים אפילו בלי להגיד לאף אחד, פשוט יעצור וירד מהרכב ויחזור אחרי שעה וחצי.

נוסעים על אופנועים בלי קסדות, אבל לוקחים אותן למקרה שיצטרכו לתדלק. בדרכים המשוגעות שבהרים, כולם האופנוענים רוכבים בטישרטים ובלי קסדה על הראש, אלא קשורה לאופנוע מאחור. ואז בתחנת הדלק, שלט: ״אין דלק בלי קסדה״. הכל ברור.

הכבישים בתוך הערים היסטריים. מכוניות חותכות כמו הקטנועים בארץ, אין מסלולים, וכל אחד עושה בערך מה שמתחשק לו. והכי גרוע – כולם צופרים, כל הזמן, בלי שום סיבה. הרחוב ההודי הוא פשוט צופר אחד גדול שלא מפסיק לעולם.

ההודי הממוצע לא דובר אנגלית. בערים האנגלית נפוצה למדי, וכמובן שבאזורי התיירות, אבל קצת מחוצה להם, ובאזורים היותר כפריים, את אף אחד לא מעניינת העובדה שאנגלית היא שפה רשמית. בצפון כולם דוברים הינדי – אפשר כמובן להסתדר, אבל בדיוק כמו בכל מדינת עולם-שלישי אחרת.

יש המון הודים שמטיילים בהודו. אנחנו המערביים מטיילים בסט מצומצם של מקומות, אבל רוב אתרי התיירות מוכוונים להודים, שאוהבים לטייל, ובשבילם טיול למדינה אחרת בתוך הודו הוא כמו טיסה לחו״ל בשבילנו.

תיירים הודים ממש שמחים לדבר. כל המטיילים ההודים שפגשתי היו כל-כך חברותיים ונהנו לדבר ולחלוק חוויות – כך שלטייל עם הודים זה קצת כמו להכיר חלקים אחרים בהודו בלי באמת להיות שם.

המטיילים ידידותיים בצורה קיצונית. בכל מקום שאליו הגעתי, היה כל-כך קל לדבר עם אנשים, ותמיד מתפתחת איזו שיחה. אם חשקתי בישיבה שקטה עם ספר בבית קפה, הרגשתי כמעט לא-סוציאלי.

האוכל המקומי הוא עניין של טעם. יש אנשים שמשתגעים עליו, אותי זה פחות תפס. מה שכן, המגוון עצום, וכמובן שמשתנה ממדינה למדינה ומאזור לאזור – ואין שום סיכוי להכיר את *כל* המטבח ההודי. מה שכן משותף (לפחות מהטעימות שלי), הוא שימוש סופר-אינטנסיבי בתבלינים, המון שומן באוכל, ומעט מאוד ירקות טריים.

ההיסטוריה של הודו אינסופית. בהיותה מרכז של תנועות היסטוריות רבות לאורך השנים, כמעט בלתי אפשרי להכיל את כל ההיסטוריה של הודו. ודלהי הייתה המקום הראשון שגרם לי להרגיש עומק היסטורי דומה לזה של ירושלים.

התרבות ההודית אינסופית. לכל תת-מדינה בהודו יש תרבות נפרדת ושונה מעט משכנותיה, ומנהגים שונים ומאכלים שונים. ובתוך כל תת-מדינה, אזורים וכפרים שהם שונים לחלוטין אחד מהשני, בתרבות, ובעצם ברוב הדברים. וכל זה, עוד לפני המגוון העצום של הדתות והאמונות השונות.

…

ובסופו של דבר, זה כל הכיף בטיול:
לגלות את כל הדברים המדהימים שקיימים בעולם, הטובים וגם הרעים – ואף אחד לא סיפר לי עליהם.

…