הודו – טיול טעימות

[ביקור ראשון בהודו. חודש, עם מינימום תוכנית. טיסה לדלהי, ומשם הרעיון הכללי היה לנסוע לרישיקש ולבלות את כל הטיול במדינת אוטארהקנד. וברור שזה לא בדיוק מה שקרה…]

…

אני מגיע לנתב״ג שלוש שעות לפני הטיסה, ביום הכי עמוס בהיסטוריה של נתב״ג. הטיסה באוברבוקינג, אומרים לי, תחזור עוד שעתיים ואולי מישהו לא יופיע לטיסה. אני חוזר, מגלה שהמקום האחרון במטוס התפנה ברגע האחרון, ומחתים את הדרכון. ברקע אינסוף אנשים בשדה, והמון נחמנים בדרך לאומן מדרבקים ושרים בפול ווליום. אני עדיין בישראל, אבל הודו כבר התחילה.

…

דלהי. הזהירו אותי כל כך, ״תברח כמה שיותר מהר״, אז דאגתי לגדר את עצמי. הזמנתי הוסטל רחוק מהמרכז (כלומר, לא ב״מיין בזאר״), בדקתי טוב איזה מונית לתפוס ואיך להגיע. המטוס נוחת בחצות וחצי, ואז חצי שעה בתור לויזה. הודו. שלושים מעלות ומאה אחוז לחות, עולה על מונית ובוהה בלילה של דלהי, והיא אכן נראית כמו שדמיינתי, הודית וצפופה וחמה ומלוכלכת, גם באמצע הלילה בחושך. בשתיים בלילה אני מגיע להוסטל, שדווקא נראה נחמד, רק כדי לגלות שהמיטה שהזמנתי היא למחר בלילה, ואני כבר מדמיין איך אני ישן על הספה בחדר האורחים. בסוף אני (שוב) מקבל את המיטה האחרונה שפנויה בהוסטל, ובאופן קצת מפתיע יש מזגן בחדר ומקלחת טובה, וזה דווקא לא נורא כמו שכולם סיפרו.

…

[ועכשיו הגעתי למאתיים מילים ועוד לא התחלתי לכתוב כלום. כתבתי ומחקתי לפחות עשרה חלקי-גרסאות לפוסט הזה. כשחזרתי למשרד אחרי הטיול, כולם שאלו אותי איך היה, וביליתי יום שלם בלענות, כשלכל אחד אני נותן תשובה אחרת כמעט לחלוטין. וכבר חודש שאני מנסה לסכם לעצמי בראש את הטיול לאיזושהי שורה תחתונה, לאיזה סיפור קוהרנטי, ולא מצליח.]

…

[אז בקצרה יחסית, מה היה?]

היו המון צבעים וריחות והודים, ותרבות מיוחדת ומגוונת כל כך. בכל תת-מדינה האנשים שונים, והמנהגים שונים, והאוכל קצת שונה.

הייתה הירגעות תרמילו-הודית קלאסית ברישיקש, עיירה עם אווירה פסאודו-רוחנית שהייתה היעד הראשון שלי, ובה סוף סוף הורדתי חמישה הילוכים של חיים, מפול-פאוור של עבודה ותחביבים וחברים, לקצב של תרמילאי עצל. היא התגלתה כאחד המקומות הכי ידידותיים שיצא לי להיות בהם, כשכל ישיבה בבית קפה או מסעדה הפכה לשיחה ערה עם מישהו שאני לא מכיר ממקום אחר בעולם. ומכל השיחות האלו, אף אחד לא אמר לי, ״אני עוזב מחר את רישיקש״.

היה טרק יפהפה לגנגוטרי, שהוא אחד ממקורותיו הקדושים של נהר הגנגס המפורסם, טרק של פסגות מושלגות, ויערות אלפיניים ירוקים-כתומים-צהובים, ולילה קר ובלתי נשכח באשרם בגובה 3700 מטר. והדרך לעיירה גנגוטרי, שנפרשה על פני יומיים לכל כיוון, של הנסיעות הכי מפחידות ומתישות שחוויתי בחיי, בג׳יפים צפופים ומעל נופים עוצרי נשימה. נסיעות מספיק גרועות בכדי שאנטוש את התוכנית המקורית (לטייל במדינת אוטרקנד הלא מתויירת כל כך), ואחבור לשביל התרמילאים השחוק והנוח (יותר).

והייתה דרמסלה המקסימה, שהיא בעצם טיבט ולא הודו, עם נוף שהופך לגבוה וצלול וירוק יותר, ואווירה בודהיסטית, והרבה רוגע. וטיולים יפים באיזור, ושיעורי חליל, ועוד קצת הירגעות נעימה.

היו ישראלים, המון מאיתנו. טיילתי בהרבה מקומות בעולם שישראלים מגיעים אליהם, אבל בכמות כזאת, לאורך טיול שלם, לא נתקלתי. בכל מקום בהודו שיש בו וייב ״תרמילאי״ – יהיה בו רוב של ישראלים (ומי שמכיר מקומות תרמילאיים בהודו שבהם ממש מעט ישראלים, מוזמן לספר לי, בתגובות או באופן אישי). זה לא נורא במיוחד, אבל אם אני כבר בחו״ל, אני בדרך כלל מעדיף לפגוש אנשים ממקומות אחרים.

והיו שיחות מעניינות עם הודים שיצא לי לטייל איתם או להתארח אצלם, שסיפרו הרבה על התרבות המקומית ועל המחוזות ההודיים שמהם הם באים. כי לטייל במדינה שבה המקומיים (בעיקר המשכילים) דוברים אנגלית זה די כיף.

היו כמה ימים אדירים באמריצר, במדינת פנג׳אב, ליד הגבול הפקיסטני. ההוסטל הכי חברותי שהייתי בו בחיי, עם המון סיורים מודרכים בעיר ובכפרים שמסביב לה, והרבה תרמילאים מעניינים במוד ידידותי ודברני עד מאוד. ומקדש הזהב היפה והמפורסם, שאיכשהו התגמד לצד גולת הכותרת האמיתית, שהייתה סיור אוכל גאוני עם פודי משוגע.

והיה ביקור די סתמי בג׳איפור, מהדברים שאיכשהו קורים. עיר יפה ומדברית, אבל כנראה שכבר הייתי קצת שבע, ועם רגל אחת בחזרה לארץ.

ועוד יום וחצי של טיול ומקדשים בדלהי, שבביקור חוזר נראתה הרבה פחות מאיימת. ובעיקר, הייתה ארוחת סיום פנטסטית במסעדה הכי טובה (ויוקרתית) בהודו, ארוחת טעימות מרהיבה וטעימה להפליא, שממנה המשכתי ישירות לשדה התעופה.

…

[עוד רגע יגיע סיכום בנימה קצת מאוכזבת, אז קודם כמה דיסקליימרים.]

שמעתי המון את המשפט, ״נו, טיילת רק חודש בהודו, זה לא מספיק זמן״. בגדול, טיילתי טיול טעימות, ראיתי כמה ערים הרים וכפרים, מתוך מדינה ענקית, שהיא, כמאמר הקלישאה, תת-יבשת. אבל עדיין, לא שמעתי את המשפט הזה כשחזרתי, למשל, מסין (הגדולה בהרבה).

היה לי ממש כיף בבית לפני שטסתי – השארתי בארץ חברה מהממת, עבודה שמאוד נהניתי ממנה, וחיים כיפיים באופן כללי. בפעם הראשונה נסעתי רק מתוך אהבת הטיולים, ולא מתוך איזה רצון לברוח ממשהו, או לתפוס מרחק כדי לחשוב – וכמעט כל מי שמגיע להודו (או לטיול ארוך בכלל) בורח או מתרחק ממשהו. אם נוסיף את העובדה שגם הייתה לי עבודה מעניינת לחזור אליה, כנראה שאלו קצת מנעו ממני לשקוע לחלוטין לתוך הטיול, וללכת לאיבוד בתוכו.

וגם, יכול להיות שה״גמילה״ מטיולים עבדה, ולמדתי להנות ממה שיש סביבי, בלי צורך לחפש ריגושים במקומות אקזוטיים. אולי.

…

[הגעתי לשלב הסיכום.]

היה מעניין. מכיוון ששמעתי אינסוף סיפורים וראיתי אינסוף תמונות, הייתה לי בראש איזושהי תמונה די ברורה של הודו. אחרי יומיים, הבנתי שהתמונה הזו ממש מתממשת לי מול העיניים: הצבעוניות והאפרוריות, כמות ההודים ברחובות, המגוון התרבותי המשוגע, הריחות המפתים והריחות המסריחים, היופי והלכלוך, הפרות ברחוב ושיכוני העוני המוטרפים, הרעש והתנועה הלא-הגיונית בכבישים. כל ההתהוות הזו היא חוויה מרגשת, וחוץ מזה, סוף סוף אני יכול איכשהו להבין את כל חבריי כשהם אומרים, זה כמו בהודו.

הטיול יחסית קשה, ולא תמיד היה שווה את המאמץ. אולי בשביל מי שמבקר בפעם הראשונה במזרח החוויה עוצמתית בהרבה, אבל מכיוון שכבר טיילתי בצד הזה של העולם, הרבה דברים ריגשו אותי פחות. אז עוד נהר עצום מוקף בחורש ירוק, עוד מקדש עם ריח של קטורת, עוד ריקשה, עוד באפאלו, עוד שוק צבעוני, קצת מצחיק אבל זו הייתה התחושה (חוץ מהרים מושלגים. הם תמיד מדהימים ושווים את המאמץ). ובהודו כמעט תמיד הנסיעות קשות ולא ברורות, יש תחושה של חוסר ידיעה, והאנשים נוטים להיות אפאתיים – לא אליי, אלא לקיום כולו. כלומר, יש הרבה מקומות בעולם שהיו מתגמלים בהרבה, לפחות עבורי.

לא הצלחתי להבין למה אנשים מתאהבים בהודו. כנראה שאנשים רואים בהודו משהו שלא ראיתי. אולי זאת התחושה הזאת שכל אחד יכול לעשות מה שבא לו, שכמעט ואין חוקים. אולי זאת המנטליות ההודית, משהו בה. והודו באמת מרתקת, אבל לא הצלחתי להבין למה דווקא *זה* המקום שכל כך הרבה אנשים אוהבים לחזור אליו שוב ושוב.

…

[אז…]

בסופו של טיול, אולי החוויה לא הייתה סוחפת כמו שציפיתי, אבל –
טיולים זה כיף, וחוויתי בהודו כמה דברים אדירים.
הודו הייתה מאוד מעניינת, והשאירה בי הרבה סקרנות, וקצוות פתוחים.
אני מניח שאחזור יום אחד, עם תמונה קצת יותר ברורה בראש, ולטיול מסוג אחר.
האמת, שכבר מתחיל להתפתח איזה קצה של געגוע…

…