[רשמים טכנולוגיים מטיול של חודש בהודו.]
אני מטייל (backpacking) כבר כמה שנים טובות. כשהתחלתי, אף אחד בארץ לא השתמש בפייסבוק, הייתי שולח מיילים קבוצתיים לכולם כדי לספר מה עובר עליי, טיילתי ללא שום טלפון, וביליתי שעות באינטרנט קפה נידחים, והלכתי לאן שהלונלי-פלנט שלח אותי.
והיום?
…
כולם מטיילים עם סמארטפונים. כולם. והשאלה היא תמיד, ״מה הסיסמה של הויפי״. כמו בחיים, הסמארטפון הוא בריחה קלה מהקשיים שצצים, ובטיול, סביבה כל-כך לא מוכרת, יש הרבה קשיים לברוח מהם. אז אולי במקומות שפעם הייתה מתפתחת בהם שיחה, היום יש מעט פחות שיחה, אבל זה לא מאוד משמעותי. נראה שכולם רק מחפשים את התירוץ הכי קטן כדי להניח את המכשיר שלהם ולהתחיל לדבר.
האינטרנט הרג את הלונלי-פלנט. אם פעם מקור המידע היחיד היה הלונלי-פלנט, ששלח את כל התרמילאים לאותם מקומות (וכך היה ממש קל למצוא את שאר המטיילים) – היום כל אחד מוצא את מקור המידע שלו באינטרנט (או באפליקציה כל שהיא), וצריך לעבוד קצת יותר קשה כדי למצוא את שאר המטיילים.
הסמארטפון הרג את המצלמה הקומפקטית. רוב המטיילים היום מצלמים עם הסמארטפון. אני עדיין דבק במצלמה הקומפקטית הנהדרת שלי, שנכנסת לכיס ועושה דברים מופלאים, אבל היום אני די יוצא-דופן.
מקום נטול אינטרנט זה קצת כמו קריז. קודם כל, די קשה למצוא היום מקומות נטולי אינטרנט. ובכל זאת, חמישה ימים שביליתי באזורים כפריים גבוהים ללא קליטה סלולרית או אינטרנט, הרגישו כמו מרכז גמילה, ניתוק מוחלט מהעולם, שהוא הרגשה מבורכת. ולחזור לאזור עם גישה לרשת הרגיש כמו הקלה עצומה.
הסמארטפונים נפוצים בערים, אבל בכפרים כמעט ולא. למרות שהודו היא מדינה ענייה, הסמארטפונים נפוצים בטירוף. כשמתרחקים כמובן מהערים הגדולות אל האזורים היותר כפריים, הם לאט-לאט הופכים לטיפש-פונים – ועדיין, כמעט לכל מי שהיה סביבי היה טלפון סלולרי.
ועם כל האינטרנט הזה, אנשים עדיין לא מדברים אנגלית. איכשהו חשבתי שבגלל שהאינטרנט כל-כך נפוץ בכל מקום, יותר אנשים ידברו אנגלית. אבל פשוט, לא.
…
בקיצור, הסמארטפונים והאינטרנט הם מדהימים ומשוגעים.
היה כיף לטייל בלעדיהם, וממש כיף לטייל גם היום –
ומעניין לראות איך זה יהיה, לטייל בעוד כמה שנים.
…
הרפתקאות חדשות באיכות גבוהה 