אתיופיה – צבעים מהממים בהילוך נמוך

אפריקה, אפריקה, אפריקה. זה מה שעובר לי בראש כשאנחנו מסתובבים באדיס אבבה, עיר גדולה ודווקא די רגועה. אני מנסה לנסח, מה נותן את תחושת השונות הזו, של יבשת אחרת ולא מוכרת, ולא מצליח. כלומר, ברור שתמיד נהיה לבנים שבולטים מאוד בים של אנשים כהים בהרבה, אבל זה לא העניין – כי יש משהו יותר חמקמק מזה. במקרה של אתיופיה, אלו כנראה הצבעים הבוהקים של הלבוש והמבנים אל מול האפרוריות החומה שמסביב, והריחות המיוחדים, והתחושה המאובקת, והאווירה הרגועה.

…

הכל התחיל כשעינת ואני חיפשנו יעד לפסח, מקום קרוב יחסית שאפשר לבלות בו שבוע וחצי בכיף, שיש בו טבע מעניין וקצת טרקים…
מפה לשם, אתיופיה.

אפריקה תמיד נראתה לי מרתקת, אבל יש שתי סיבות עיקריות שבגללן עדיין לא הגעתי לשם. קודם כל, זה נראה לי קצת מפחיד, מעבר לגבולות הרגילים שלי. שמעתי הרבה סיפורים על כמה שאפריקה לא בטוחה (והחדשות העולמיות כמובן שלא עוזרות), אז חששתי. וחוץ מזה, נראה שכמות התרמילאים באפריקה קטנה בהרבה מיעדים תרמילאיים אחרים, ובדרך כלל אני מעדיף גם מטיילים אחרים סביבי.
ועכשיו, הגיעה ההזדמנות: שותפה מהממת לטיול יש, ואתיופיה, מסתבר (על אף מתיחות פוליטית ששורה שם בשנה האחרונה, אבל זה כבר סיפור אחר), אמורה להיות אחת המדינות היותר רגועות ביבשת.

…

ואם עד עכשיו התרגלתי לכך שהעולם השלישי דורש ממני טיסה ארוכה עם קונקשן מפרך והרבה התארגנות, אז הפעם – אחרי ארבע וחצי שעות טיסה של טיסה ישירה, אנחנו נוחתים ביקום קצת מקביל.

בכל מקרה, באדיס אבבה כמעט ואין אטרקציות תיירותיות מרשימות מדי – ואפילו המוזיאון הלאומי, שמציג את שרידה של לוסי (האדם הראשון שהלך זקוף, ומוצג ארכיאולוגי סופר-חשוב), נראה כמו מתנ״ס נידח. אבל כל זה לא מאוד חשוב – אנחנו כל כך נהנים סתם לשוטט בעיר, לספוג את האווירה ואת האנשים, וסתם לשבת במקומות ולאכול אוכל מקומי (די קשוח, אבל זה כבר נושא לבלוג אחר) או לשתות קפה מעולה. ואני כל כך אוהב את התחושה הזו, של שהייה במקום שונה, וספיגה והתבוננות, שמכניסה אותי להלך רוח סקרני ופתוח לעולם.

מכיוון שהתחבורה האתיופית ידועה כאיטית ומעייפת, אנחנו טסים צפונה, ונוחתים בשדה תעופה שנראה כמו חתיכת בטון באמצע סוואנה אדומה וזרועת עצים, ותופסים מונית עם נהג סופר-נחמד לכיוון גונדר – עיר עם הרבה חשיבות היסטורית בצפון המדינה. נסיעה בדרך עפר בנוף די מדברי ויפה ופתוח, ורק אחרי חצי שעה מתחילים להתגלות לנו שולייה של העיר, שנראים כמו אוסף של כפרים – הבתים בתי בוץ וקש, וכל האנשים מסתובבים בחוץ, ליד הדרך. זו עיר של מאתיים אלף תושבים, אבל רק ממש במרכזה אפשר לראות בניינים, וכל אווירת הכפר המאובקת הזו גורמת לי להרגיש שהטיול באמת מתחיל.
אנחנו נזרקים באיזה מלון מעופש, ומוצאים את עצמנו שותים קפה ובעיקר הרבה בירה במקום שבו כל המקומיים יושבים, שזו מין חצר גדולה עם כסאות פלסטיק על טרסות שפונות לכיכר המרכזית, לכיוון שבו השמש שוקעת, וכל כך כיף לנו פשוט להנות מהאוויר הנעים והבירה, אבל בעיקר להסתכל על החיים המקומיים שפשוט מתרחשים לנו מול העיניים, המון חיוכים וצחוק ואווירה טובה. זה גם הזמן לציין, שכצפוי אתיופיה אכן כמעט ולא מתויירת. כלומר, פגשנו תיירים, אבל יחסית למה שאני רגיל אליו – מעט מאוד. אלו שכן פגשנו, בדרך כלל היו טיפוסים מעניינים, וכמעט כולם נמצאים באפריקה לטיול ארוך של כמה חודשים.
למחרת אנחנו מתיירים במבצר המפורסם של העיר ובאיזו כנסייה עתיקה, אבל כל אלו הם סתם תירוץ להסתובב, להתבונן באנשים, לשתות שייקים (מסתבר שבאתיופיה בתי-השייק הם על תקן של בתי-קפה) לאכול, ולארגן את הטרק שנצא אליו למחרת. והשבוע הוא השבוע שלפני הפסחא, ולכן תפילות ברמקולים (סטייל מואזין) בווליום היסטרי מכל כנסיות העיר, מעירות אותנו באחת בלילה (!), ולא מפסיקות עד שבבוקר אנחנו עוזבים את העיר, לכיוון הרי הסימיאן.

…

סוכנות טיולים, טנדר שעליו עינת ואני, טבח אתיופי, נגר שוויצרי ויפנית מסתורית שמטיילת כבר שנתיים (רצוף!) באפריקה, נוסעים בדרך מקסימה לכיוון העיירה דברק. כבר בדרך הנוף משתנה ומתרכך ונהיה ירוק יותר, והעיירה הקטנה דברק היא כבר סיפור אחר – עם שוק אפריקאי מאובק כמו בסרטים שבו מוכרים בננות, כלי פלסטיק, ותרנגולות שתלויות ברגליהן על מוט עץ – ולמרות שדברק היא שער הכניסה לשמורת הטבע הגדולה והמרשימה במדינה, אין שם שום סממן תיירותי. אחרי סיבוב בעיירה, עולים לטנדר כמה אנשים צוות מקומיים, והדרך מטפסת לכיוון הרי הסימיאן. אנחנו מטרקים כשלושה ימים בשמורה (אפשר גם הרבה יותר), ועם בקתות לישון בהן בלילה, טבח שמכין ארוחות ורכבים או פרדות שסוחבות את הציוד, נותר לנו רק להנות מהנופים הנפלאים, ומהשקט של הטבע. מה שהיה כל כך כיף בטרק, מעבר לתחושה המבודדת, הם הנופים המגוונים, שמתחלפים כל כמה שעות הליכה: ביום הראשון הליכה לאורך עמק חללי, חורשות ירוקות, ונקיק שלתוכו נשפך מפל עצום. בשני אדמה קשוחה שמכוסה בצמחיה נמוכה, נחלים שמהם עזים שותות והמקומיים עושים כביסה, אדמה סגולה-כחולה-אדומה עם צמחיית מאדים. ולבסוף משטחים של דשא צהוב זרוע דקלים מעוותים, תצפית עוצרת נשימה בגובה 3900 מטרים על עמק עצום, ומישורי דשא שעליהם מטיילים סוסים מהאגדות. המזג-אוויר מושלם, המדריכים וקומץ המטיילים האחרים נחמדים בטירוף, ועל הדרך גם מחכים בבונים מהממים, עופות דורסים, עורבים הזויים ושועלים. מה עוד צריך?

…

אחרי הטרק, הורדנו הילוך. בחזרה בגונדר – שיטוט בעיר, ארוחה-של-אחרי-טרק במסעדה הטובה היחידה באזור, ביקור במשרד המקומי של חברת התעופה שנראה כאילו עדיין באייטיז (עם דלפקי פורמייקה ומדפסת סיכות), וארוחת בוקר מקומית (של פול, שזה ממרח פול מתובל, חריף וטעים מאוד). ובבוקר המחרת, גם למצוא את מונית-השירות שתוביל אותנו ליעד הבא מתגלה כמשימה לא פשוטה. מגוון אנשים שמכוונים אותנו לתחנה המרכזית, שהיא רחבת עפר רחבה עם אוטובוסים משנות החמישים ונשים עם סלים על הראש, ובסוף מישהו שמעלה אותנו על הרכב הנכון והצפוף להחריד. אבל השכן שלנו לשלוש שעות הנסיעה הוא סטודנט חמוד ונלהב עם אנגלית טובה, שמספר לנו על אתיופיה בכלל ועל בהר-דאר, שאליה מועדות פנינו, והדרך יפה עם נופים שממשיכים להשתנות, עצים מיוחדים ומופלאים, והמון חיים שקורים ממש לצד הכביש, לכל אורכו.

…

את הימים האחרונים בטיול אנחנו מבלים בבהר-דאר הגדולה אך הנינוחה והשקטה למדי. אנחנו אוכלים דגים לחופו של אגם טאנה הענקי והרגוע, ולמחרת גם שטים עליו – אטרקציה תיירותית שכוללת הרבה זמן על סירה, שמדי פעם עוצרת על אי מבודד שעליו יש כנסיה אתיופית מאוד עתיקה ומאוד צבעונית, ובסוף מנסים לתצפת על היפופוטמים. זאת הזדמנות טובה לראות את כל המטיילים בעיר בסירה אחת, ולשמוע סיפורים מעניינים על הפוליטיקה האתיופית המסובכת והרגישה מפי אירית שעובדת בבירה. חוץ מזה אנחנו נהנים ממלון מפנק במחיר מגוחך, מסופה מפתיעה שמפסיקה את החשמל בעיר ומציפה את החדר שלנו, ממסעדות בינוניות ושייקים מצויינים, מסיבוב בשוק ומהרבה קפה מקומי.
טיול-יום למפלי הנילוס הכחול מתגלה כמשהו שהמסע אליו מרגש הרבה יותר מהאטרקציה עצמה. נסיעה של שעה בדרך עפר משובשת בצ׳יקן באס (כזה שבאמת יש עליו תרנגולות), שעוצר בדרך כדי שכל הגברים ירדו מהאוטובוס בכדי להוציא במו-ידיהם פרה ענקית שנפלה מתוך בור עמוק, וכפר קטנטן ונידח ליד מה שהיה יכול להיות אטרקציה תיירותית משוגעת, אבל אנחנו היינו שם המערביים היחידים. הליכה של שעה ומפלים לא מרשימים במיוחד, שיט קצרצר בסירה, וחיי כפר כמו שרק הקצה של העולם השלישי מכיר. בכל זאת, אפריקה.

…

ולבסוף, טיסה קצרה מחזירה אותנו לאדיס-אבבה, שלכבוד חג ההודיה סגרה את עצמה כמעט לחלוטין. אנחנו מספיקים לאכול במסעדה מצויינת, אבל שאר התוכניות – למצוא מועדון ג׳אז, או לשבת בבית-קפה בן מאה שנה – מתבדות, ואת היום האחרון אנחנו מבלים בשיטוט מקרי בעיר צבעונית ומאובקת וכמעט שוממת, כי כולם בכנסיות ובארוחות חג.

…

הטיול היה ממש מוצלח. מסקרן, שונה, מעניין. לא ממש מפחיד כמו שציפיתי, אבל קשה למדי. עם מעט הכללה על יבשת עצומה ומגוונת – אפריקה היא כנראה אכן יעד שקשה לטייל בו באופן עצמאי, כי הכל זר ונידח ויש מעט מאוד מטיילים (ועוד מדובר באתיופיה, היותר בטוחה ומתויירת). אבל אתיופיה בהחלט מתגמלת ושווה את המאמץ: התרבות המקומית כה שונה ומרתקת, האנשים נחמדים עד מאוד, הקצב איטי, והנופים נפלאים.
גם אחרי הרבה טיולים בעולם, הביקור הראשון באפריקה הפתיע אותי, כמשהו חדש. עם צבעים וריחות ואווירה מיוחדת, שגם אם אני לא לגמרי יכול לנסח במילים או במחשבות, ברור לי לגמרי שהיא שונה מכל מה שפגשתי עד היום. אפריקה.

…