העיר אינסופית

שלושה שבועות אחרי אתיופיה, שמחתי עד מאוד לטוס ללונדון – נסיעת לכנס מטעם העבודה, פלוס כמה ימים של חופש. שמחתי, כי ביקורי האחרונים בחו״ל היו באפריקה ובהודו, כשגם לפניהן היו סין, קוריאה ובורמה – ובאמת הגיע הזמן לטיול קליל שלא דורש שום מאמץ. אני לא רגיל לבקר במדינות שבהן מדברים אנגלית, האינטרנט מהיר זמין כל הזמן, הכל מסודר ובטוח, וגוגל מכיל מידע אינסופי על כל חנות בכל פינת רחוב. וכדי להוסיף לתחושת השחרור, גם ביקרתי כבר בלונדון (לפני איזה עשור) – מה ש״פטר״ אותי מהצורך התיירותי הזה, של לסמן וי על האטרקציות התיירותיות. אז נפגשתי עם חברים שגרים בעיר, אכלתי בלי סוף, וגם פשוט נחתי, זה הכל.

אני אוהב את הוייב של לונדון. הסטייל האנגלי המדוייק הזה, שמרגיש לי כאיכותי ומדקדק בפרטים הקטנים, המבנים שגם אם נראים עתיקים הם עדיין מצוחצחים ומתוחזקים להפליא. המגוון העצום של אנשים, מוזיקאים ואנשי עסקים ותיירות והיפסטרים וטבחיות, שרובם זרים לעיר אבל מצאו בה בית מסויים, ולכל אחד יש מבטא ממקום אחר בעולם. והתחושה הזו, שהעיר אינסופית, ולא משנה כמה אסתובב בה, לא אצליח לקלוט יותר משבריר ממנה – התחושה הזו גרמה לי לשחרר, ולשייט בעיר עם מעט מאוד תוכניות.

אז ישנתי אצל חברה טובה בשכונה מקסימה מעבר לתמזה, ובהוסטל שקט במרכז העיר, ובמלון מפנק בשכונה די מוסלמית. ניסיתי בדיוק שתי אטרקציות תיירותיות מוצלחות מאוד – סיור אוכל וסיור גרפיטי במזרח לונדון, שתיהן היו מהנות ומעניינות. שתיתי המון בירה עם חברים מקומיים ועם חברים לעבודה. אכלתי במסעדת שני כוכבי מישלן, וגם פיש אנד צ׳יפס מושלם, תאילנדי מצויין, בייגל היסטרי, פיצה פנטסטית, וגם הודי ויפני ועוד ועוד. הייתי בהופעת ג׳אז באמצע הלילה, שהפכה לג׳אם כיפי ומשוחרר במיוחד. שמעתי לא מעט הרצאות, ובעיקר דיברתי עם המון אנשים שאני עובד איתם מכל רחבי הגלובוס, מה שהפך לחווית טיול מסוג אחר (שבה הצ׳אט התרמילאי של ״מאיפה אתה מגיע ולאן אתה ממשיך״ הוחלף ב״מאיפה אתה ועל מה אתה עובד״). ונחתי הרבה, וקראתי, וכתבתי, ושתיתי קפה, והתבוננתי בעיר ובאנשים שסביבי.

בקיצור, ביקור קליל, זורם, וכמעט נטול תוכניות, בעיר ענקית ויפה שאני מחבב מאוד. היה ממש כיף, ועשה לי חשק לחזור שוב…

…