והפעם, מסע בזמן

אני מתעד באדיקות את כל מסעותיי בחו״ל כבר שמונה(!) שנים, ועכשיו האובססיבי שבי חש צורך להשלים את התמונה, לספר גם על מה שקרה לפני.
ותוך כדי כך גם מתגלה שמתיעוד של טיולים בעולם של אז, אפשר להבין עד כמה העולם השתנה בינתיים. וגם עולות הרבה תהיות על כל ההלך הטיולי, על מה זוכרים בסוף, ועל המשמעות של כל זה.
הנה.

גיל 13. טיול מאורגן. צרפת-בלגיה-הולנד. עם אמא. מעבר לתחושות כלליות, אני זוכר כה מעט.
אכלתי המון צ׳יפס, בערך כל יום. וגם צ׳יפס משקית שהתגלה כצ׳יפס בטעם שרימפס, מה שהחל להראות סדקים בתמונת המציאות.
ביקרתי במגדל אייפל, ובגני ורסאי, וברובע לה-דפנס, שמכולם אני זוכר שברי תמונות מטושטשות. ובארמון של המלך, שבו מדריכת טיולים זיהתה (כבר אז) ישראלים ממרחק של קילומטרים. מדריכה אחרת, מקומית, הייתה עסוקה (כבר אז) בפירוט אובססיבי של מחירי השכירות בכל רובע בפריז. ובכנסיית נוטרה-דאם, אמא שלי מותחת את הידית של המצלמה, ומגלה שאת כל הימים הראשונים צילמנו במצלמה שאין בה בתוכה פילם(!). ואיפה באמת האלבום הזה של התמונות מאז, שלא ראיתי מעולם?
ביקרתי בחנות דיסקים(!) ענקית, שנראתה לי אז הכי אמריקה שאפשר.
וביקרנו בברוז׳ ובגנט, שהיו ממש יפות, ושטנו על התעלה באמסטרדם, והיינו בבית אנה פרנק, וברובע החלונות האדומים, ובאיזה חוות גבינות הולנדית.
ונסענו המון באוטובוסים, והיינו עם עוד הרבה ילדים של בר/בת-מצווה וההורים שלהם, ואני לא זוכר מהילדים האלה כלום.

מחשבות לסיכום הטיול:
קשה לי להאמין שהייתה לטיול הזה השפעה אמיתית על החיים שלי, מלבד סימון וי ראשון על הדבר הזה שנקרא ״טיול בחוץ לארץ״. אחת הבעיות בטיול מאורגן, כי כמו שנאמר, ״החיים הם מה שקורה״…

גיל 17. מסע לפולין.
עדיין מאורגן כמובן. עדיין נטול כל תחושה של הרפתקה. שילוב משונה של טיול שואה מרגש ועצוב, וטיול שנתי עם שכבה שלמה של נערים ונערות רועשים וחרמנים שישנים ביחד במלונות כל הזמן, וגם אוהבים לעשות צחוקים, על אף השואה.
זה היה סוף החורף, וחשבתי שזה מזל גדול, כי פולין כל כך יפה כשהיא מושלגת, ובטח היא ממש סתם בלעדיו.
ומחנות ריכוז, וטקסים, שזה די הארדקור אבל איכשהו עבר בלי דרמות מיוחדות.
וכל הזמן אכלנו במסעדות פולניות מוזרות לתיירים, עם שניצלים וריקודי פולק פולניים שכנראה שאף אחד כבר לא רוקד יותר.

מחשבות לסיכום הטיול:
אני לא יודע כמה הקונספט הזה מוצלח בתקופת התיכון. השואה הופכת למוקפת בהרבה שכונה וצחוקים מצד אחד, ומצד שני זאת גם לא באמת חוויה תרבותית פולנית.

גיל 18, כמה ימים באיה-נאפה.
כנראה תחושה ראשונה של חופש ועצמאות. עם חבר וידידה, לעיר נופש מטופשת של אירופאים שיכורים. מזל שעוד הייתי מספיק חסר מודעות עצמית כדי להבין את זה.
לפחות טיילנו גם על האי עצמו, שהיה כיף ומקומי (אך לא זכור לי כמרשים במיוחד), וגם סתם בריכה וסתלבט (כנראה) במהלך היום. ואחה״צ המערכת התיירותית המשומנת מתחילה לפעול, עם מסעדות שנפתחות, ואחריהן ה״פרי-קלאבז״ שבהם שותים בקטנה, ואז המועדונים, שכנראה היו מעפנים. אבל לפחות זה היה סוף הניינטיז, וזכורה לי איזו מסיבה שבה בשיא המסיבה הדי-ג׳יי הפסיק את המוזיקה, קשקש קצת עם הקהל, ואז החזיר את כולם עם האקורדים על הפסנתר של דונט לוק בק אין אנגר של אואזיס, שהפך לשירה משוגעת בציבור של מאה תרבויות, מרהיב עד כמה שמוזיקה יכולה להיות.
ובפעם הראשונה אכלתי חזיר, איזה כיף. וגם אכלנו שלושתנו ארוחה אדירה בטברנה מקומית עם איזה שמונה-עשרה מנות. והידידה אכלה תבשיל של קוביות בשר חזיר בפעם הראשונה, וכששאלנו אותה, נו, איך זה, היא התחילה לחייך, ואמרה, יש לזה מרקם של זין, ולא יכולנו להפסיק לצחוק במשך המון זמן.

מחשבות לסיכום הטיול:
טיול ראשון לבד. צריך להתחיל מאיפשהו.

גיל 20, כמה ימים בסיני.
בטיול הזה, בתכל׳ס, הכל התחיל. חבר אמר, נוסעים לסיני, כמה חבר׳ה (שלא הכרתי). יאללה. אוטובוס לאילת, חוצים את הגבול, ומשם מונית לראס אבו-גאלום (אם אני לא טועה).
הכי חושות על קו המים שאפשר, כמה חבר׳ה כיפיים, צחוקים, סתלבט, קריאה, שנירקול, ואוכל טעים שלוקח לו הרבה זמן להגיע. בכלל, זמן, לא ברור לי איך הוא עבר שם, ומה בדיוק עשינו בכל הימים האלו, אבל זה באמת קרה, והיה כל כך כיף.
ובאחד הימים לקראת השקיעה, הגיעו מהדרום (לא ברור מאיפה בדיוק כי היה שם רק מדבר), בהליכה, זוג אירופאים עם תיקים על הגב, וחיפשו מקום לישון. דברים שקורים.

מחשבות לסיכום הטיול:
תחושת חופש אמיתית, והרגשה כזו, שהכל אפשרי (מוזר שזה התחיל דווקא שם, אבל זה מה שקרה).
אותה תחושה שכנראה מלווה אותי מאז בכל טיול, ואולי גם בחיים.

גיל 22, חמישה ימים בלונדון.
חופשה מהצבא, כרטיסי טיסה חינם (סיפור אחר וארוך), חברה טובה ואני מגיעים ללונדון בפעם הראשונה. זה בעיקר היה מפגש ראשון עם העולם הגדול, עם עיר שיש בה הכל, והמוני אנשים. אבל מה שאני זוכר הכי בבהירות זה את הסטייל האנגלי, ואת תשומת הלב לפרטים – כאילו כל פינה בעיר הזאת נבנתה עם מחשבה מאחוריה, בניגוד לארצנו המשוגעת. והכל מטופח ונראה כאילו הולך להחזיק לנצח, גם אם אלו בניינים שנבנו לפני מאות שנים.
אנחנו מתרוצצים כמו אחרוני התיירים בין כל האטרקציות של העיר, אם זה הביג בן (שנראה הרבה יותר ביג ממה שציפיתי), ארמון המלכה, המון מוזיאונים, או איצטדיוני כדורגל. והטיוב שהדהים אותי בעוצמה ובדיוק שלו. והרבה בירות בפאבים מקומיים.
כל אלו לא מרגשים במיוחד – אבל שנים אחרי הטיול הזה ליווה אותי איזה רצון לחיות בלונדון יום אחד, לפחות לאיזו תקופה.
הרצון הזה, אגב, אולי נובע ממזג האוויר המאוד לא מייצג שליווה אותי שם – כמעט חמישה ימים רצופים של שמש, מה שקורה בלונדון בערך אחת ל… אף פעם.

מחשבות לסיכום הטיול:
אולי, שאפשר לספוג וייב של עיר גם כשמתרוצצים בין אטרקציות. ואולי לא.

אז הנה, עכשיו הבלוג מתאר את כל ביקורי בחו״ל, אי פעם.
אפשר להתקדם הלאה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה אירופה, אנגליה, בלגיה, הולנד, מצרים, פולין, צרפת, קפריסין. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s