[נכתב בדיוק כשלוש שנים אחרי זה]
…
ביקור ראשון בארצות הברית, ומן הסתם גם ביקור ראשונה בניו-יורק. תמיד הנחתי שאגיע מתישהו באיזו נסיעת עבודה, ושבסוף העבודה זימנה לי כנס בטורונטו, אז ניו-יורק הייתה סטייה קטנה בדרך.
כולם תמיד אמרו, שניו-יורק היא משהו מיוחד, שאי אפשר להגיע ולא להיות בשוק מהגודל, ומהעוצמה – אז היו לי לא מעט ציפיות. בסופו של דבר, דווקא לא מהגודל והעוצמה התרשמתי. אולי כי כבר לונדון, וטוקיו, ושנחאי – אולי ניו-יורק יותר, אבל לא ברמה שהפילה אותי. וגם ציפיתי למשהו הרבה יותר מבריק ונוצץ, וגיליתי עיר שרוב גורדי השחקים שלה נראים עתיקים וכבדים, ועיקר הרחובות הם בניינים מתחילת המאה. וזה היה גם חלק מהכיף: להגיע לעיר שכנראה ראיתי (סרטים) וקראתי (ספרים) עליה יותר מכל עיר אחרת בעולם, ולקבל איזושהי טעימה מאיך היא מרגישה, איך היא פועמת.
והחלק הכיפי באמת היה להרגיש את העיר הזאת מתחברת מולי. כלומר, אם בהודו מדובר בחוויה כללית שציפיתי לה והתגשמה מולי, אז בניו-יורק זאת לא הייתה התחושה, אלא ממש הבניינים והשכונות והאתרים, שהתחילו להתמקם לי בראש. לצאת מהסאבווי, להרים את הראש ולראות את האמפייר סטייט בילדינג, לסובב את הראש ולראות את הקרייזלר, ללכת כמה בלוקים כדי להגיע לטיימס סקוור והמסכים הפסיכיים שלה, ולהמשיך ברגל עד הסנטרל פארק – כולם כבר איכשהו היו ״מצויירים״ לי בתודעה, והאפקט של לראות אותם ולחוש אותם אחד לי השני היה מהפנט. וגם מנהטן, ליד ברוקלין וברונקס והארלם וג׳רזי, מתאום הכל מתחבר.
אז לנתי בוויליאמסבורג, שבנקודה זו בזמן זאת אחלה שכונה לגור בה לכמה ימים, והסתובבתי הרבה ברגל, אכלתי המון אוכל שמנמני וטעים (וטראשי לעתים). והתבוננתי הרבה באנשים, שיש להם איזה סטייל זרוק-אך-עם-פאסון וכולם כל כך שונים אחד מהשני, והמון היספאנים, והמון אסייתים. וכמו לונדון, גם ניו-יורק מרגישה אינסופית, גם במרחב וגם בזמן. כלומר אין שום סיכוי להכיל ולו שבריר ממה שיש לעיר הזו להציע, על אינסוף האנשים והמסעדות וההופעות והבארים והפארקים והסטנדאפ והאירועים ועוד ועוד ועוד. ואם כבר הזכרתי אותה, אז מצאתי את עצמי לא מעט מתבלבל וחושב שאני בעצם בלונדון, או בכל עיר ענקית אחרת ורב תרבותית ומהוגרת, שבה הרוב המוחלט של האנשים שאיתך בקרון הסאבווי כנראה שלא נולדו בניו-יורק, ורובם גם לא נולדו בארצות הברית.
ועם כל ההתרשמות הזאת, מביקור קצר ולא מחייב – ברור שניו-יורק דורשת הרבה יותר מכמה ימים בכדי להתחיל ולהבין אותה. וגם ברור שהיא עולם אחר משאר ארצות הברית, שבהחלט יש לי חשק לחקור יותר לעומק כשתגיע ההזדמנות.
…
הסיבה האמיתית לטיסה הזאת לצפון אמריקה הייתה כנס בטורונטו, שנשלחתי להרצות בו. הכנס עצמו היה ממש כיף – אנשים מעניינים מכל העולם, הרצאות נחמדות, אוכל מעולה, המון אלכוהול (מצאתי את עצמי שותה הרבה כמעט כל ערב, כל פעם עם חבר׳ה שונים ומוצלחים). ובעיקר מלון מאוד מפנק (ומאוד על חשבון החברה כמובן), וזמן לנוח, לקרוא ולהרהר. אם בניו-יורק הרגשתי צורך לנוח אבל הרצון לשתות את העיר גבר עליו, אז בטורונטו הכנס, המלון, והחוסר באטרקציות מפורסמות, שחררו אותי ואפשרו מנוחה וזרימה מהנה עם מה שמגיע.
בכל אופן, נכון, כנס מפנק זה כמובן אדיר, אבל אני פה בעיקר כדי לכתוב על מקומות רחוקים. אז טורונטו דווקא נראתה לי קצת כמו שציפיתי מניו-יורק להראות: מנצנצת ומבריקה, עמוסה בבניינים עצומים, ונוחה להפליא. גם הבדיחה הקבועה על הנחמדות הקיצונית של הקנדים הוכיחה את עצמה לגמרי – למשל, כבר במטוס, הטורונטאי שישב לידי החזיק את השיחה שלנו ערה בכל מחיר, או אם זה השוטר שהתעקש ללכת איתנו במשך כמה דקות בכדי להביא אותנו לתחנת האוטובוס ששאלנו אותו איך מגיעים אליה. בכל אופן, את רוב השבוע ביליתי באזור המלון, שזה רובע העסקים הנוצץ והמנוכר והדי-משעמם, ורק לקראת הסוף סקרתי קצת יותר אזורים אחרים: מקומות היפסטריים לחלוטין, או כמעט-פרברים שקטים יחסית. ושם נראה שמתחילה להתגלות עיר אמיתית ונושמת, עם הרבה צבע וחיים. וכשחלפתי ברחוב על פני פאב-מלון שמארח כמה הופעות ג׳אז שונות בכל יום, ולידו חנות ענקית למוצרי עישון גראס, כשבצמוד אליה חנות שמוקדשת כמעט ורק לקונדומים, חייכתי חיוך גדול: כי זה כיף לדעת שהעיר, לאו דווקא זו שציפיתי ממנה, יכולה עוד להפתיע אותי סתם ככה באמצע היום.
…
הרפתקאות חדשות באיכות גבוהה 