קמינו דה-סנטיאגו: הקדמה

קמינו דה-סנטיאגו. טרק ארוך שחוצה את ספרד לרוחבה, מגבול צרפת ועד האוקיינוס, והוא גם דרך צליינית שקיימת מאות שנים. לי זה לקח חודש ורבע (עם כמה כוכביות), של הרבה טבע, מפגשים עם אנשים מרתקים, אוכל טוב, הליכה, והירגעות.

…

סיקרנת. עוד פרטים על הטרק?
במקור הדרך הזאת היא נתיב עלייה לרגל לקתדרלה המרשימה שבה (על פי המסורת) קבורות עצמותיו של אחד משליחיו של ישו, יעקב, ששמו הספרדי הוא סנטיאגו (הראש שלו, אגב, קבור בירושלים!). עולי רגל נוצריים הולכים כבר מאות שנים מצרפת ועד לסנטיאגו דה קומפוסטלה אשר בצפון-מערב ספרד, אבל בשנים האחרונות הפכה הדרך הזאת לטרק פופולרי למדי, שאם רוצים, מגיע גם עד האוקיינוס.

איפה הטרק עובר?
בגדול, בצפון ספרד. נקודת ההתחלה הפופולרית ביותר היא כפר קטן בצד הצרפתי של הפירנאים, וביום הראשון חוצים את הגבול לספרד. אז כמה ימים על הפירנאים, ואז לאזור לה ריוחה, מחוז קטן ויפהפה עם נוף שמזכיר קצת את צפון הארץ, רק עם אינסוף כרמים. משם הנוף נהיה קצת צחיח, ואז הופך לרצועה ארוכה של שממה (ש-150 ק״מ ממנה קיצרתי באוטובוס). ואז שוב הרבה שדות (ירוקים ופורחים למדי), שהופכים לגבעות ירוקות, ואז מטפסים בעדינות אל מחוז גליסיה, שהוא יחסית הררי וירוק בקטע אחר. ואם ממשיכים, אז אותו נוף יפהפה בסוף נשפך למפרצים המרשימים של האוקיינוס האטלנטי, וזהו, משם כבר אין לאן להמשיך.

איך הנוף?
יפה. ירוק. נעים. זאת לא ההימלאיה או האנדים, אבל מדובר בחודש ומשהו של הליכה כיפית בטבע, שעוברת בין כפרים ציוריים, עיירות קטנות, ומדי פעם גם ערים. ושקט, ורגוע.

כמה ארוך?
אורכה של הדרך המקובלת היא 780 ק״מ עד לסנטיאגו. ומשם עד האוקיינוס כדאי להוסיף עוד כ-80 ק״מ.

כמה זמן זה לוקח?
תלוי כמה מהר הולכים. קצב מקובל הוא בסביבות העשרים ומשהו ק״מ ליום, אבל אפשר ללכת באמת באיזה קצב שמתחשק, כי יש מקומות לינה לאורך כל השביל.

עשרים ומשהו ק״מ ליום?! זה לא המון?
לא כל כך. זאת אכן הליכה מכובדת, שהגוף אכן מרגיש אותה – אבל ההליכה היא בשבילים נוחים מאוד, ולא צריך לסחוב כמעט כלום על הגב. מכיוון שהמסלול הוא עתיק ומטוייל, התפתח לאורך השביל כולו אקו-סיסטם שלם של בתי הארחה ומסעדות וברזיות ומכולות קטנות, שעושות את החיים להרבה יותר נוחים. ולכן גם אפשר ללכת כמה שרוצים בכל יום, כי תמיד אפשר למצוא מקום לינה ולעצור. בכל מקרה, רוב האנשים מתחילים ללכת יחסית מוקדם (בין 6 ל-8), ובהליכה נינוחה מוצאים את עצמם בין 1 ל-3 בצהריים כבר בכפר היעד – מה שמשאיר הרבה זמן לנוח, לאכול, להסתובב בכפר, והכי חשוב – לדבר עם אנשים.

צריך אוהל? שק שינה? אוכל? מים?
שק שינה הוא מומלץ, וזהו בערך. כי כל כמה קילומטרים עוברים בכפר או עיירה, ובהם בתי קפה או מסעדות (אז לא צריך לסחוב אוכל), והוסטלים, שנקראים פה ״אלברגות״. ואם מתעקשים, אז תמורת כמה יורו אפשר לשלוח את התיק בכל יום לנקודת הלינה הבאה, וללכת עוד יותר בכיף.

כמה זה עולה?
הרבה יותר זול ממה שנדמה. לינה בדורמז תדרוש בין 5 ל-12 יורו, אוכל נע בין שלושה יורו לסנדביץ׳ כיפי ועד ל-10 יורו לארוחת שלוש מנות מפנקת שכוללת גם לחם ומלא יין, קפה בסביבות היורו, וכוס יין בסביבות היורו וחצי. ומכיוון שכל מה שעושים זה ללכת, כל הסיפור יוצא ממש משתלם – ביחס לתנאים הנעימים של מערב אירופה.

מי מטייל על השביל?
מבחינת לאומים, בתחושה שלי היו הרבה ספרדים, אמריקאים, צרפתים, גרמנים ואיטלקים, וגם לא מעט קוריאנים ויפנים ואוסטרלים, או כל שאר עמי אירופה. ישראלים? פגשתי ארבעה (!!!) בלבד בדרך.
מבחינת גילאים – כל הטווח, מגיל בית ספר ועד פנסיונרים. מגוון ומהנה, עד כדי נון-אישיו (אני חושב שאולי פעמיים נשאלתי לגבי הגיל שלי).
מבחינת סוג האנשים, אז כנראה שהרוב באים פשוט לטרק, להיות בטבע, או לנקות את הראש ממשהו. יש גם נוצרים שבשבילם מדובר באשכרה עלייה לרגל, ויש גם אנשים שפשוט התמכרו לעניין וממשיכים לתור את ספרד והאזור ברגל, ולהגיע לסנטיאגו מכיוונים שונים. אבל בעיקר אנשים שבאו לטייל בטבע.
ולכולם יש סיפור לספר, וכולם סופר-חמודים ופתוחים וחברותיים, כמו שרק טיול ארוך בטבע יכול לאפשר.

…

אז אחרי כל השאלות המקובלות, בפוסטים הבאים אספר את הסיפור שלי.

…