קמינו דה-סנטיאגו: …ועד מערב

[בפרקים הקודמים: הקדמה, ומחצית ראשונה.]

לטייל לבד על הקמינו זו חוויה אחרת לגמרי.
ביום הראשון שלי לבד, הספקתי לאבד את הדרך עוד לפני הכפר הראשון, שזה די מרשים – אבל גם למצוא אותה חזרה, ולהמשיך עד לאלברגה מקסימה בכפר קטנטן, ובו הייתי האורח היחיד (!), עם שלושה מארחים מתנדבים מקסימים. הולנדי צעיר ושתי ספרדיות, היפים למחצה, דיברנו הרבה ואז בישלנו ביחד ארוחת ערב צבעונית ואכלנו אותה בחוץ בגינה בנוף המטריף. אחרי כמה שעות השמש מתחילה לשקוע, ואנחנו מדברים וצוחקים ומסתכלים על השקיעה המדהימה.

ההליכה לבד מאוד שונה, ורוב הזמן מהנה. מוצא את הקצב שלי, רוב הזמן נהנה מהשקט, וכשהגוף קצת מתעייף או משתעמם, אני שם אוזניות ונותן למוזיקה להוביל אותי קדימה. ובכל כמה קילומטרים עוצר באיזה כפר, ובבתי הקפה הקטנים על השביל תמיד יש עוד מטיילים חמודים, ועם מי לדבר, אם אני רוצה.

בשלב הזה הנוף ממשיך להיות ירוק ופרחוני, עם לא מעט שדות צהובים. לפעמים הגבעות יותר מרשימות, או שיש טורבינות רוח על ההרים. לפעמים קצת מונוטוני, אבל בעיקר משמח רוב הזמן.

בסוף של יום הליכה ארוך, ערב נעים בכפר קטנטן, אני פוגש איטלקי צעיר ומקועקע עם שיער ארוך, שהולך את השביל הפוך, שזה די נדיר (כי כולם ״עולים לרגל״ אל סנטיאגו), אז הוא בעצם לא פוגש אף בנאדם פעמיים. הוא נותן לי מחט יקרת ערך, כדי לפוצץ את היבלות שמתחילות להצטבר בכפות הרגליים. אני כמובן לא רואה אותו שוב.
בשש וחצי בבוקר השעון המעורר מעיר אותי, ואני מגלה שכל 15 המיטות בחדר ריקות – כולם כבר התארגנו ויצאו לדרך לפני, ולא שמעתי כלום. זה קרה לא מעט פעמים בהמשך.

זאת תקופת המונדיאל, ומכיוון שבשעות הצהריים המאוחרות רוב המטיילים מסיימים את ההליכה, אז יש הרבה זמן פנוי לצפות במשחקים, אחר הצהריים ובערב. בכל כפר יש איזשהו מסך לצפייה, וזה כיף גדול לצפות במשחקים של נבחרת ארגנטינה עם ארגנטינאים, בלגיה עם בלגים (בכפר נידח על מסך קטן של מחשב, אבל עם אווירה אש!), וברזיל עם מרסלו הברזילאי האדיר, מורה לאנגלית בן 50 עם מצב רוח כל כך חיובי ומשמח, שתמיד כיף לפגוש. הלכתי איתו לא מעט לאורך השביל, ודיברנו המון על כדורגל ועל העולם ועל אנשים.

אחרי כמה ימים לבד, הצטרפתי לכמה חבר׳ה מעניינים – פטריק הקנדי, אנה הנורבגית, ואדוארד (אד) האמריקאי, שבכפר קטנטן ונידח, אחרי אחר צהריים של שתייה אוכל וצחוקים, רק נראה הגיוני להמשיך ולהתגלגל ביחד. ההליכה ביחד שונה ומהנה, הרבה סיפורים מוצלחים ושיחות מעניינות. אחרי יומיים גם אשלי הסטודנטית מצטרפת לחבורה, וביום שאחרי גם ג׳ודי שמטיילת עם נייט הבן המקסים שלה מסתפחים. וכשביחד, קורים יותר דברים, ומדברים יותר דברים. באלברגה קטנה (שפועלת בשיטת ״דונטיבו״, שזה אומר בעצם ״שלם כמה שבא לך על הלינה והאוכל״) אני מבשל ארוחת ערב לעשרה אנשים, פלוס שלושה בקבוקי יין וגיטרה זה ערב נהדר. אבל בא לי לחזור וללכת לבד בטבע, ובאחד הימים, כשכולם מחליטים לצאת בארבע וחצי בבוקר כדי לראות את הזריחה איפשהו, אני שמח על ההזדמנות להתנתק קצת. אבל אני אמשיך לפגוש חלקים מהחבורה בערך בכל ערב.

אם כבר ״דונטיבו״ – יש לא מעט מקומות על הקמינו שפועלים ככה. מדי פעם אלברגות שכאלו, אבל יותר נפוצות הן נקודות קטנות על השביל שמציעות אוכל ושתייה למטיילים. לפעמים מדובר בתפוחים ובננות, אבל במקרים היותר מרשימים, אנשים מעמידים בופה של ממש, עמוס בכל טוב: פירות, פשטידות, ממתקים, קפה, ואפילו בירה ויין. אין הרבה דברים יותר משמחים מלפגוש דונטיבו באמצע הדרך, בנקודה שבה אתה לא מצפה.

ובאותו הכיוון, האלברגות שהכי נהניתי ללון בהן היו אלו של ההיפים הצמחוניים. איכשהו הווייב תמיד היה מוצלח, ארוחות הערב משותפות לכולם, והמטיילים שנמשכים לשם הם אלו שאני הכי נהנה לפגוש. לאחת מאלו הגיעו גיטריסט וקונטרבסיסט (!) סתם כדי לנגן לכולם באלברגה שירים בספרדית. ובערב כולם מתאספים על הדשא מסביב לנגינה ושרים ורוקדים, ואני גם מנגן על הקונטרבס בכמה שירים, וכשהשמש שוקעת לאיטה הכל פשוט מושלם.

יש גם רגעים מבאסים, בעיקר כשדברים לא מסתדרים כמו בדמיון. כשהרגליים כואבות יותר מדי, כשאני לא פוגש אנשים מעניינים במיוחד, כשאני מתגעגע, או סתם כשאין לי כח לאף אחד, או כשקצת נמאס לי ללכת. אבל כמעט בכל פעם שהלכתי לישון מבואס, לא יודע מה יהיה מחר – הפתרון היה פשוט לקום בבוקר ולהתחיל ללכת. איכשהו זה כמעט תמיד פתר הכל. האוויר והנוף וההליכה, ופתאום אני מרגיש שדברים מסתדרים מעצמם. ואז מתגלה נוף יפה, ואז אני פוגש אנשים מעניינים, או שקורה משהו מפתיע.

המסע מתקרב לחלקו האחרון, כשאני מגיע למחוז גליסיה. השבילים נמתחים לאורך רכסים יפים, כשמסביב נפרשות גבעות ירוקות עד האופק. בכלל בגליסיה הרבה יותר ירוק, כי הרבה יותר גשום. למזלי הגשם כמעט ולא הגיע, למעט איזה בוקר שבו כיסוי גשם ורדיוהד ורייסקינדר באוזניות הפכו את ההליכה כשרטוב מסביב למסתורית ומהנה במיוחד. בכל אופן, רוב הזמן יש שמש עדינה ושמיים כחולים בוהקים.

על פי האמונה הנוצרית, למי שילך את מאה הקילומטרים האחרונים של השביל עד לסנטיאגו, ימחלו לו על כל (או רוב) החטאים, או משהו בסגנון. כתוצאה מכך, וגם בגלל שאני שם בחודש יולי, הימים האחרונים של השביל, שאמורים להיות הכי מרגשים, הפכו להיות למתישים ממש עבורי. כי הטבע השקט התחלף בשיירות של מטיילים, קבוצות ענקיות של תלמידי בית ספר, או משפחות גדולות, או פשוט נוצרים מאמינים, ואם עד עכשיו פגשתי כמה עשרות מטיילים כל יום – עכשיו זה מרגיש כמו אלפים. אז ההליכה הופכת למשהו שאני פשוט צריך לסיים, להגיע לכפר היעד כמה שיותר מהר, ולנוח. יש לזה צדדים חיוביים – למשל שבשלב הזה אני כבר מכיר די הרבה חבר׳ה מהשבועות האחרונים, וזה כיף לפגוש פרצופים מוכרים בכל ערב, לבירה ושיחה או סתם לצפייה בכדורגל.
וביום האחרון של הדרך (ה״רשמית״) אני מתחיל ללכת עם הזריחה, שם אוזניות והולך קדימה במהירות. ואחרי כמה שעות, בעיקול של הדרך, פתאום מתגלה במרחק סנטיאגו, כשבמרכזה הקתדרלה הענקית, ואני קולט שעוד שעה ואני שם, ביעד הדי-שרירותי הזה אבל זה שאני צועד לעברו כבר בערך חודש, ואני משתרע על הדשא, וכל ההתרגשות עוטפת אותי בבת אחת.
ואז ההגעה לסנטיאגו (העיר די גדולה וסטודנטיאלית ומתויירת ויפה), וההליכה בשביל כשהקתדרלה, נקודת הסיום, מולי, מתקרבת. מסביב לקתדרלה יש המון מופעי רחוב, אז אני מגיע לרחבה שמול הקתדרלה כשמלווה אותי תזמורת דרמטית של חמת חלילים, וברחבה הרבה אנשים, ותרמילאים שעשו את כל הדרך הארוכה הזאת מתחבקים ובוכים ומחייכים וצוחקים, ואני מרים את הראש אל הקתדרלה המרשימה, וגם אני מתחבק ומתרגש בטירוף, ואז מתיישב בצד, בוהה בקתדרלה ובאנשים, ונותן לכל החודש הזה לשקוע.
ובערב כולם מגיעים למיסה חגיגית בקתדרלה, ואחר כך אני הולך עם החברים הטובים מהשבועות האחרונים לארוחת ערב מושלמת, ועוד כמה בירות, כדי לסיים את היום האדיר הזה.

דברים רנדומליים ששווה להזכיר:
את ליביו הטבח האיטלקי שעובד בספרד, כי כשהוא באיטליה הוא לא יכול שלא להסניף קוקאין, אז הוא בורח.
את הקפה עם הזריחה בבוקר.
את דייב הטקסני, שנפצע באיזו מלחמה, גילה את הקמינו לפני כמה שנים ומאז לא מפסיק ללכת אותו בכל מיני דרכים משונות.
את הבוקר בו לא מצאתי שום מזנון פתוח, אז ארוחת הבוקר הייתה דובדבנים שקטפתי העצים.
את הפאב של הקאובואים.
את האוכל הכיפי לאורך כל הדרך (אבל זה כבר נושא לבלוג אחר).

יום אחרי כל הדרמה של הסיום הרשמי של הקמינו, אני אורז שוב את התיק וממשיך לעבר הסיום ה״אלטרנטיבי״, והוא האוקיינוס. נותרו לי עוד יומיים וחצי של הליכה, ואחרי כל הפסטיבל העמוס והמרגש של השבוע האחרון, זה כיף לחזור שוב לשביל רגוע ושקט, עם מעט אנשים, אבל אנשים מעניינים. הדרך נפלאה, נהרות וחורש והרים ושדות, קפה ואוכל, ומקטעים של הליכה לבד. ואז פתאום, אחרי יומיים של הליכה, הוא פתאום מופיע: הים, האוקיינוס. כמפרצים מקסימים, הרים מסולעים מכוסי צמחיה שנשפכים למים, ולמרגלותיהם עיירות מקסימות ורגועות. ועוד בוקר, ועוד הליכה, ואז מתגלה במרחק פיניסטרה, העיירה שבקצה היבשת. השביל ממשיך לטפס ולרדת בגבעות מיוערות, ולבסוף נשפך אל תוך מפרץ נסתר ומהמם ביופיו, חול וצדפים, ותרמילאים מאושרים אחרי חודש הליכה משאירים את התיק והבגדים בצד ונכנסים ערומים לאוקיינוס.

בפיניסטרה אני מתפנק בחדר מלון משלי, ואחרי הצהריים חוזר למקטעון האחרון של השביל, טיפוס על המצוק שמוביל למגדלור הלבן שעל גדת האוקיינוס, בקצה הכי מערבי של היבשת. זה כבר באמת הסוף של השביל – מכאן אפשר להמשיך רק בשחיה. מהמצוק נוף מרהיב של אוקיינוס שמשתרע לכל הכיוונים, עד האופק, עננים עדינים, ושמש שיורדת לכיוון הים. אני נשאר שם כמה שעות, מסתובב, יושב ומתייחד עם השקט והרהורים, על המסע הזה ועל מה הוא אומר. ומדבר עם אנשים, שותה קפה ויין, ואז מתיישב על המצוק, כשכל אחד מהתרמילאים תופס פינה מבודדת בקצה העולם, מחכה לשקיעה. והשמש כתומה ואדומה ואז בים,
וזהו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ספרד, קמינו דה סנטיאגו. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s