קמינו דה-סנטיאגו: ממזרח…

[ואחרי ההקדמה, אפשר לספר איך היה.]

…

עינת ואני יורדים מהרכבת בסן ז׳אן שעל הפירנאיים הצרפתיים, וכבר שם ההבטחה על כפרים ציוריים בנוף ירוק מתחילה להתממש. ומסביב אווירה והתרגשות של תחילת טרק, עם כמה וכמה צועדים שנקראים פה ״פרגרינוז״, עולים לרגל. וברגל, אנחנו מתחילים את הדרך, יוצאים מהכפר ומתחילים לטפס את ההר, ומהר מאוד נפרש מולנו הנוף המרהיב של העמק שממנו באנו: גבעות ירוקות שמשובצות בכפרים קטנים, ושדות ומטעים, ופרות וכבשים ולידינו דואים נשרים ענקיים. אחרי כמה קילומטרים של טיפוס, כשכבר אחרי הצהריים, אנחנו מגיעים לאלברגה (ככה קוראים פה להוסטלים) שבה נישן, מתמקמים ומחכים לארוחת הערב, שמוגשת לכולם ביחד. בשולחן ארוך אנחנו יושבים עם זוג אוסטרלים חמודים, זוג היפים נוצרים מקליפורניה, ומורה מלאס וגאס (כולם כנראה בשנות החמישים שלהם, אם לא שישים) – אוכלים, מדברים, שותים יין ומריצים צחוקים. וכשמוגש הקינוח, נעמדת בחדר האוכל בעלת האלברגה, ואומרת, ״מכיוון שלרובכם זה הלילה הראשון על הקמינו, יש לנו פה מסורת – מי שרוצה, מוזמן לעמוד ולספר, איך קוראים לו, מאיפה הוא מגיע, ולמה הוא הגיע לקמינו״. בסופו של דבר, כל ארבעים האנשים שישבו בחדר קמו וסיפרו סיפורים קצרים, שנעו בין ״שמעתי שיש שירות שלוקח לך את המזוודות למקום לינה הבא, אז באתי״, דרך ״אני מתקרבת לגיל ארבעים ואני מרגישה שהגיע הזמן להרגיש שוב בחיים״ (היא דומעת וכולם איתה), ועד ״ישו נגלה אליי בחלום, והבנתי שללכת פה יפתור לי את האלכוהוליזם״.

למחרת אנחנו קמים, והיום היפה התחלף בסופה, ויש עוד הר לטפס עליו. אחרי שעה של טיפוס בשביל עם גשם ורוחות בלתי פוסקים, כשאנחנו כבר ספוגים במים, אני משכנע את עינת שעדיף לחזור אחורה ולחצות את ההר ברכב. אנחנו חולקים מונית עם סימונה הרומניה החמודה והבן שלה החמוד עוד יותר, וחוצים את הגבול הלא-נראה לספרד, שאחריו פשוט השלטים מתחלפים מצרפתית לספרדית ובאסקית. אנחנו תופסים מחסה מהגשם החזק באיזה באר, ואחרי שבוע של לנסות ולתקשר עם צרפתים, פתאום זה תענוג גדול לדבר בספרדית סוף סוף. מכיוון שאנחנו כבר ספוגים, ארבעתנו מחליטים להמשיך וללכת בגשם השוטף, וכשאני משחרר, אז ללכת ביער עבות וירוק בשביל נוח בגשם זה לא כל כך נורא. בצהריים אנחנו מגיעים לכפר קטנטן וציורי, מוצאים אלברגה מטופחת ונעימה, אוכלים ושותים וקוראים עד הערב, ומדברים עם האוסטרלים מאתמול ועם סימונה ועם בחור באסקי חמוד שגר לא רחוק ובא לטייל בעצמו. ביום שלמחרת אנחנו הולכים עשרים קילומטרים בגשם, כשאני מצלם מלא פרחים, ואחר הצהריים אנחנו מגיעים לאלברגה מקסימה ורגועה, מתמקמים ומחכים לארוחת הערב, שגם פה מוגשת לכולם ביחד. הפעם החבורה האקלקטית כוללת שף אירי, אופטימטריסט איטלקי, שוויצרי שהגיע ברגל מהבית שלו, הולנדית גרמניה וניו-זילנדי, וישראלית, שלמרבה ההפתעה תהיה אחת מתוך רק ארבעה (!!!) ישראלים שאפגוש כל החודש – והפעם, אגב, כולם בסביבות העשרים-שלושים שלהם. אוכל טעים והרבה יין נהדר, שיחה טובה, ואני מרגיש שהשביל מתחיל ״להיפתח״.

הגשם הפסיק (ויחזור רק עוד פעם אחת ביום הלפני-אחרון במסע שלי), השמיים כחולים, ההליכה נעימה, בתוך יערות ולאורך נהרות, ועינת ואני מגיעים לפמפלונה, הבירה של חבל הבאסקים. עיר יפה ונעימה עם היסטוריה מעניינת, וזה כיף להסתובב, לשתות קפה, ובירה עם המקומיים אחרי הצהריים – כשבפאב יושבים סטודנטים, פנסיונרים, והורים עם עגלות תינוק. בערב אנחנו מתמסרים לסצנת הפינצ׳וס (ככה קוראים פה לטאפאסים), עוברים בין בארים עמוסים במבלים, ובוחרים את המנות שנראות הכי מפתות (רק שני יורו לצלוחית!), ועם יין או בירה זה פשוט תענוג.

אחרי החוויה העירונית, השביל מחזיר אותנו אל השדות, ומוביל לטיפוס עדין ומהנה אל רכס עמוס בתחנות רוח חשמליות, שמשיאו נוף מרהיב לכל הכיוונים – מצד אחד רואים מאיפה הגענו, ומהשני לאן אנחנו הולכים היום. ובכל כמה קילומטרים ממתין כפר קטן, ובית קפה בו כל החבר׳ה שבהם אנחנו נתקלים שוב ושוב יושבים ושותים קפה, או אוכלים איזו טורטייה ספרדית, נחים ומקשקשים. שדות ופרחים יהפכו לקלישאה בימים הקרובים, אבל אחרי הרבה מהם אנחנו מגיעים לעיירה שסימנו כסוף היום, וחווים לראשונה את האלברגה המוניציפלית – שהיא הרבה יותר זולה (עקב סבסוד הכנסייה או משהו בסגנון) והמונית. המונדיאל התחיל, ואני מתרגש לצפות בספרד-פורטוגל עם המקומיים, אז אני סוחב איתי את עינת ועוד שני פרגרינוז חמודים לפאב כדי לצפות במשחק על מסך גדול – רק כדי לגלות שאת המקומיים המשחק בכלל לא מעניין, שאף אחד לא ממש צופה בו, ושהבאסקים בכלל נמצאים בחוץ ורוקדים לצלילי מוזיקה חיה שמנגנים ברחוב, או סתם שותים בירה ומדברים. המשחק, אגב, היה מצויין, אבל כשאנחנו חוזרים לדורם שלנו באלברגה, אנחנו מגלים שישן שם בחור שנוחר כל כך חזק שפשוט אי אפשר להירדם, על אף עשרים הקילומטרים שהלכנו היום. אחרי לילה קשה ביותר, אנחנו מחליטים לנסות לעשות הכל כדי להימנע מזה בעתיד הקרוב.

…

די מהר, הימים מתכנסים למתכונת מהנה מאוד. קמים מתארגנים ויוצאים לדרך עד סביבות שבע-שמונה בבוקר. הולכים בכיף, כשמדי כמה קילומטרים, כל שעה ככה, מגיעים לכפר או עיירה ועוצרים בבית קפה לשתות קפה או לאכול משהו טעים. ממשיכים ללכת, כשבצהריים המאוחרים, סביבות שתיים-שלוש בדרך כלל, מגיעים (אחרי עשרים ומשהו ק״מ) לכפר היעד. מוצאים אלברגה ללון בה, מתארגנים מתקלחים ויוצאים לאכול, וחוזרים לשנ״צ או סתם מנוחה באלברגה. ואז חמש אחה״צ, ומכיוון שמדובר בספרד בקיץ, יש אור בחוץ עד בערך עשר בלילה, אז יש המון זמן לנוח ולהנות. בתי קפה, צפייה בכדורגל (כי זאת תקופת המונדיאל ויש אינסוף משחקים), שיחות עם מטיילים חביבים, קריאה, כתיבה, בירה, ארוחת ערב, יין, וכשמתחיל להחשיך מתגלגלים לכיוון השינה. והכל בסביבה ובקצב רגוע, עם אנשים נחמדים מסביב, וטבע וירוק. כיף גדול.

…

כמה ימים עמוסים ולילה קשה נותנים את אותותיהם. אנחנו במחוז לה ריוחה שמפורסם ביין שלו, ואכן צועדים בין כרמים ושדות פורחים וגבעות ירקרקות, ובהפסקת צהריים מוקדמת אנחנו מחליטים לקרוא לזה יום, ופשוט לעצור בכפר המקסים (והציורי) שאליו הגענו. אין הרבה מה לעשות, חוץ מלשבת באלברגה ולדבר עם האיטלקיה שאחראית עליו (שהתאהבה בקמינו והחליטה שהיא רוצה להיות חלק ממנו והגיעה לעבוד בכפר), או לאכול ולשתות בבר-מסעדה המקומי והיחיד בכפר, שאליו מתנקזים כל תושבי המקום, מזקן ועד צעיר.

…

למחרת, ביציאה מהכפר אנחנו פוגשים את פאט מאלסקה, שהשאיר את אשתו ושלושת ילדיו בבית ובא לחודש של צעידה. הוא היה טייס רפואי בהוואי, גלש בין טיסה לטיסה, וניסה לשכנע אותנו לעבור לשם. בסוף הוא נפצע, ובגלל שזאת אמריקה, הוא היה ממש קרוב להפוך להומלס, ואיכשהו ניצל, ועכשיו הוא מסיים תואר במתימטיקה. כמו אמריקאי טוב הוא ממש אוהב לשתות בירה, וכמה פעמים ישבנו לשתות איתו ועם עוד זוג אירים קורע, ועם עוד איזה אמריקאי מקועקע שהיה לוחם בעיראק ועכשיו גר באסטוניה עם אשתו השלישית.

…

זה סוף האביב, והעצים לאורך כל השביל עמוסים בפירות אדירים: המון דובדבנים, תותי עץ, דומדמניות. אני קוטף ואוכל, ועוד ממלא את הכיסים בעוד כמה חופנים, שיהיה מה לנשנש תוך כדי ההליכה.
לאורך השביל ישנן גם המון מזרקות וברזים המיועדים לשתייה ומילוי מים. בדרך ללוגרניו (בירת מחוז לה ריוחה), האטרקציה הוא יקב שנמצא על השביל, ובכניסה אליו שני ברזים – אחד שמוציא מים, והשני יין. אדום, ולא רע בכלל – ובחינם. כולם עוצרים למלא בקבוקים.

…

לוגרניו יפה, לבנה, ורחבת ידיים. אבל המשימה שלי היא להסתפר אצל ספר – תמיד דרך טובה להכיר עוד צד של המקום. בסוף אני מוצא ספר נחמד, שגובה מחיר קצת מופקע, אבל מספק המלצות על גלידה (״הכי טובה בספרד!״, הוא אומר), ובר פינצ׳וס. סצנת הפינצ׳וס בלוגרוניו די מטריפה, כמה רחובות שעמוסים בברים שמגישים פינצ׳וס ואלכוהול מכל כיוון. העברנו שם ערב כיפי, וכשכבר הייתי שבע, והתלוננתי שאף אחד מהפינצ׳וס לא היה באמת מדהים – הגענו למקום שהספר המליץ עליו, והכל היה טעים בקטע אחר, והמשכתי לאכול למרות שכבר הייתי מפוצץ. כמה ימים אחר כך, כשחזרתי ללוגרוניו כדי ללוות את עינת, הייתי מצוייד בהמלצות נקודתיות ששלח לי בחור שפגשתי בדרך – איזו מנה לאכול באיזה בר. בסופו של ערב, השיטוט הממוקד הזה נגמר באיזה שמונה צלחות מופלאות, והפך להיות הארוחה הכי טובה שאכלתי בטיול.

…

הרגליים שלי קצת כואבות, בעיות עם הנעליים. אנחנו עוצרים לאיזה יום מנוחה, או הולכים קצת פחות ביום אחר. איכשהו הן המשיכו להטריד אותי כמעט ועד סוף המסלול – ניסיתי ללכת אחרת, לעבור לסנדלים, לקנות נעליים אחרות, להתייאש גם מהן אחרי כמה ימים. זה היה מאוד מתסכל, אבל איכשהו מצאתי דרך סבירה ללכת, ובסוף ההליכה נהייתה מהנה.
בכלל, בעיות רגליים בקמינו הם בערך כמו בעיות מעיים בהודו – כמעט כולם סובלים מהן בשלב כזה או אחר, ובעיקר, כולם מדברים עליהן כל הזמן. הטרק עצמו הוא לא קשה והמשקל על הגב לא כבד במיוחד – אבל כנראה שהמרחק עושה את שלו, וגם העובדה שמגיעים לקמינו הרבה אנשים שלא בהכרח מטרקים יותר מדי ביום יום.

…

האביב כל כך יפה. והנוף בקמינו לא עוצר נשימה, כמו שהוא פותח אותה. מרחבים בעיקר ירוקים ולפעמים צהובים וחומים ואדומים, המון שדות ירוקים וכרמים ונחלים וחורשים. והמון המון פרחים, מרבדים של פרגים אדומים ושל חרדל צהוב וחובזה מקומית עם פרחים סגולים וגדולים, ועוד ועוד, והכל כל כך יפה ונעים ומרגיע. וההליכה בשבילים הנוחים, לפעמים בדיבור עם מישהו ולפעמים בשקט ולפעמים עם מוזיקה באוזניים, עושה טוב לגוף וללב ולנפש.

…

אנחנו מגיעים לעיירה העתיקה סנטו-דומינגו, ומוצאים את עצמנו ישנים באלברגה שהיא בעצם מנזר לשעבר, עם נזירות לבושות שחור שמקבלות את פנינו, וחצר רחבת ידיים. כרגיל, סיבוב בעיירה ואוכל וקפה ויין ודיבורים, ולמחרת בבוקר תופסים אוטובוס בחזרה ללוגרוניו. יום פינוק רגוע ביחד, ולמחרת בבוקר עינת עולה על הרכבת לברצלונה ומשם לארץ, ומכאן, כמו שכתב המשורר, אני ממשיך לבד.

…