הגעתי לאלבניה בול בזמן. עשרים שנה אחורה, והמדינה בתהליכי שחרור מעול דיקטטורי של שישים שנה, שניתק אותה מהעולם החיצון (בערך כמו צפון קוריאה של היום). עשר שנים אחורה, והמדינה עדיין בהתאוששות. והיום?
…
המעבר מיוון לאלבניה הוא חד למדי. ממדינת תיירות משומנת למקום שרק מתחיל להיפתח, וממוד שהייה למוד טיול. אבל תוך כמה שעות אנחנו ״מתאפסים״, מחליפים את היורו הנוח לכסף אלבני, נוגסים בדונר עסיסי, לוקחים אוטובוס לעתיקות שמחוץ לעיר, ואז סיבוב בטיילת החמודה שעל החוף. בחזרה למצב התרמילאי המוכר, הנוח בחוסר הנוחות שלו, והאהוב. כי זה מקום חדש ומרגש, ויש הרבה דברים לגלות! וכמה ימים אחרי…
…
אנחנו יושבים בתוך בריכה טבעית של מים חמים, שנמצאת מצד אחד בקצה ערוץ נחל דרמטי, ליד גשר אבן עתיק, ומצד שני משקיפה על עמק ירוק. איתנו בסביבה איזה עשרים איש, חלקם אלבנים וחלקם אירופאים, צוחקים ומחייכים חיוכים רגועים ומשתזפים בשמש הנעימה, וזהו, טבע וחופש. ובעיירה שליד, נהר שוצף ומעליו טיילת ירוקה ונעימה, וכיכר מרכזית מטופחת והומה באנשים כל היום, ותחושה של חיים נידחים ורגועים, אבל מלאי חיוניות.
…
גם למי שהשם ״אלבניה״ מצלצל מוכר, בדרך כלל אין באמת מושג איפה זה, ומה קורה שם. אז מדובר במדינה בלקנית לא גדולה, שנמצאת לחוף הים האדריאטי (שזה בעצם התיכון), צפון-מערבית ליוון. בספר ״הכיחלי״ אומרת אחת הדמויות ש״אלבניה היא כמו מונטנגרו לפני שהיא התמסחרה״, וזה תיאור די מדוייק.
יש בה המון – הרים ועמקים ורכסים ירוקים, ואגמים רחבים, וחופים שאומרים שהם מוצלחים ועדיין לא מתויירים, ותרבות מעניינת, ואוכל טעים. אז הכבישים עדיין די משובשים, והתחבורה לא תמיד סופר נוחה, אבל בעיניי זה חלק מהקסם. של מקומיים שתמיד שמחים לעזור (אם זה בטרמפ או בהכוונה או או בלחלוק קלמנטינות), של מקומות אירוח זולים בטירוף ומהנים (פאקינג עשרים יורו לחדר זוגי נחמד כולל ארוחת בוקר מפנקת ממש!), ושל תרבות כפרית שונה. ובאווירה כזו, גם נסיעה של כמה שעות במונית שירות מקרטעת היא חוויה מרשימה ומעניינת, שמאפשרת להתבונן בחיי הכפר העיירה ובטבע שנפרשים מבעד לחלון.
…
[הערת ביניים לא קשורה: פגשנו לא מעט מטיילים מיוחדים באלבניה. אנשים מעניינים, שמטיילים בצורות קצת שונות, בקצב יותר איטי, בנינוחות. אנשים מסקרנים שאוהבים לטייל, ונהנים לחלוק את החוויה.]
…
אם אני סופר את כל המקומות או החוויות שגורמים לי ל״וואו״, אז באלבניה בהחלט יש כמה כאלו (נניח, המעיינות החמים החבויים, או הבלו הול, וכנראה שגם כמה מקומות שימתינו לביקור הבא) – אבל הם לא סוד הקסם שלה. רוב המטיילים שפגשנו הגיעו לאלבניה כחלק מסיבוב כזה או אחר בבלקן, ומתאהבים. כנראה שזה משהו בראשוניות של הארץ הזו, שהייתה סגורה במשך כל כך הרבה זמן. משהו באנשים, שהנחמדות והכנסת האורחים כנראה טבועה עמוק במסורת שלהם. או במקומות הקטנים והמבודדים האלו שאני כל כך אוהב, כפרים יפים שעדיין אפשר להגיע אליהם, ואין הרבה דרמה מסביב – אבל כיף לשבת בהם, בטבע, להירגע, לקפוץ להר הקרוב, או המפל, או המנזר, ואחר כך ארוחה טובה, ואנשים נחמדים, וקפה, ויין. כי מה בעצם צריך יותר מזה?
…
הרפתקאות חדשות באיכות גבוהה 