את ההבדלים מרגישים כבר במעבר הגבול בין אלבניה למונטנגרו. התרבות עדיין דומה, אבל הגבעות קצת יותר גבוהות ויותר ירוקות, והכפרים יותר מסודרים. הפקידה בתחנה המרכזית מדברת אנגלית טובה, והקפה קצת יותר יקר, והשירותים מצוחצחים. גם במונטנגרו, הנוף יפה ומגוון, האנשים נחמדים (גם אם אולי קצת יותר עצורים), והאוכל טעים ממש וזול.
אבל נראה שכל השדרוג הזה הוא תוצאה של פיתוח מואץ של התיירות, שהיא כנראה מקור ההכנסה העיקרי של המדינה. כך שגם הכפרים הקטנים והשקטים בהרים, וגם עיירות החוף היפות שמוצפות בתיירי הקרוזים, הם מקומות שנוח ונעים ומפנק לשהות בהם – אבל חסרה לי ההתרגשות שבגילוי מקומות חדשים, כאילו הכל סטרילי מדי, ומוסלל מדי. ברור לי שכמו ברוב המקומות בעולם, אפשר לסטות מהמסלול ולשנות את החוויה, אבל במונטנגרו לא ממש הלכנו על זה (בעיקר בעקבות מגבלות של שפה, אנרגיה, ותחבורה ציבורית).
בסופו של דבר, היה כיף ויפה ונעים וטעים במונטנגרו – אבל לא מרגש במיוחד, וקשה לי לבודד יותר מדי נקודות מיוחדות מהטיול שם. די שמחנו שהטיסה בחזרה לארץ המריאה מאלבניה, וסיפקה לנו עוד ערב כיפי במדינה הזו, שיש בה את הקסם החמקמק והאהוב הזה.
…
ולסיכום, כמה מילים על החוויה הבלקנית.
אני ממש נהנה לגלות עוד ועוד מהחבל ארץ הזה, שבו הגבולות הגיאוגרפיים קצת מטושטשים והתרבויות דומות אבל שונות ובטח שמתערבבות אחת בשניה. האזור הזה שבו האנשים נחמדים ומסבירי פנים, הנופים יפים (גם אם לא דרמטיים), האוכל טעים, והכל זול. משהו בפשטות ובשמחת החיים הבלקנית מושך אותי, וגורם לי לרצות ולחזור.
והסיבוב הזה היה נסיון לטייל קצת יותר לאט. בסיכום הוא היה פחות איטי משציפיתי, אבל בהחלט יותר נינוח. עדיין עברנו בין לא מעט מקומות, אבל עשינו הרבה פחות, והתבוננו ונחנו הרבה יותר, ומבחינתי זה שיפור גדול. ומעניין לאן יקח הטיול הבא…
…
הרפתקאות חדשות באיכות גבוהה 