ניו-יורק, טורונטו: בין שתי ערים (II)

[נכתב בדיוק כשלוש שנים אחרי זה]

ביקור ראשון בארצות הברית, ומן הסתם גם ביקור ראשונה בניו-יורק. תמיד הנחתי שאגיע מתישהו באיזו נסיעת עבודה, ושבסוף העבודה זימנה לי כנס בטורונטו, אז ניו-יורק הייתה סטייה קטנה בדרך.
כולם תמיד אמרו, שניו-יורק היא משהו מיוחד, שאי אפשר להגיע ולא להיות בשוק מהגודל, ומהעוצמה – אז היו לי לא מעט ציפיות. בסופו של דבר, דווקא לא מהגודל והעוצמה התרשמתי. אולי כי כבר לונדון, וטוקיו, ושנחאי – אולי ניו-יורק יותר, אבל לא ברמה שהפילה אותי. וגם ציפיתי למשהו הרבה יותר מבריק ונוצץ, וגיליתי עיר שרוב גורדי השחקים שלה נראים עתיקים וכבדים, ועיקר הרחובות הם בניינים מתחילת המאה. וזה היה גם חלק מהכיף: להגיע לעיר שכנראה ראיתי (סרטים) וקראתי (ספרים) עליה יותר מכל עיר אחרת בעולם, ולקבל איזושהי טעימה מאיך היא מרגישה, איך היא פועמת.
והחלק הכיפי באמת היה להרגיש את העיר הזאת מתחברת מולי. כלומר, אם בהודו מדובר בחוויה כללית שציפיתי לה והתגשמה מולי, אז בניו-יורק זאת לא הייתה התחושה, אלא ממש הבניינים והשכונות והאתרים, שהתחילו להתמקם לי בראש. לצאת מהסאבווי, להרים את הראש ולראות את האמפייר סטייט בילדינג, לסובב את הראש ולראות את הקרייזלר, ללכת כמה בלוקים כדי להגיע לטיימס סקוור והמסכים הפסיכיים שלה, ולהמשיך ברגל עד הסנטרל פארק – כולם כבר איכשהו היו ״מצויירים״ לי בתודעה, והאפקט של לראות אותם ולחוש אותם אחד לי השני היה מהפנט. וגם מנהטן, ליד ברוקלין וברונקס והארלם וג׳רזי, מתאום הכל מתחבר.

אז לנתי בוויליאמסבורג, שבנקודה זו בזמן זאת אחלה שכונה לגור בה לכמה ימים, והסתובבתי הרבה ברגל, אכלתי המון אוכל שמנמני וטעים (וטראשי לעתים). והתבוננתי הרבה באנשים, שיש להם איזה סטייל זרוק-אך-עם-פאסון וכולם כל כך שונים אחד מהשני, והמון היספאנים, והמון אסייתים. וכמו לונדון, גם ניו-יורק מרגישה אינסופית, גם במרחב וגם בזמן. כלומר אין שום סיכוי להכיל ולו שבריר ממה שיש לעיר הזו להציע, על אינסוף האנשים והמסעדות וההופעות והבארים והפארקים והסטנדאפ והאירועים ועוד ועוד ועוד. ואם כבר הזכרתי אותה, אז מצאתי את עצמי לא מעט מתבלבל וחושב שאני בעצם בלונדון, או בכל עיר ענקית אחרת ורב תרבותית ומהוגרת, שבה הרוב המוחלט של האנשים שאיתך בקרון הסאבווי כנראה שלא נולדו בניו-יורק, ורובם גם לא נולדו בארצות הברית.

ועם כל ההתרשמות הזאת, מביקור קצר ולא מחייב – ברור שניו-יורק דורשת הרבה יותר מכמה ימים בכדי להתחיל ולהבין אותה. וגם ברור שהיא עולם אחר משאר ארצות הברית, שבהחלט יש לי חשק לחקור יותר לעומק כשתגיע ההזדמנות.

הסיבה האמיתית לטיסה הזאת לצפון אמריקה הייתה כנס בטורונטו, שנשלחתי להרצות בו. הכנס עצמו היה ממש כיף – אנשים מעניינים מכל העולם, הרצאות נחמדות, אוכל מעולה, המון אלכוהול (מצאתי את עצמי שותה הרבה כמעט כל ערב, כל פעם עם חבר׳ה שונים ומוצלחים). ובעיקר מלון מאוד מפנק (ומאוד על חשבון החברה כמובן), וזמן לנוח, לקרוא ולהרהר. אם בניו-יורק הרגשתי צורך לנוח אבל הרצון לשתות את העיר גבר עליו, אז בטורונטו הכנס, המלון, והחוסר באטרקציות מפורסמות, שחררו אותי ואפשרו מנוחה וזרימה מהנה עם מה שמגיע.

בכל אופן, נכון, כנס מפנק זה כמובן אדיר, אבל אני פה בעיקר כדי לכתוב על מקומות רחוקים. אז טורונטו דווקא נראתה לי קצת כמו שציפיתי מניו-יורק להראות: מנצנצת ומבריקה, עמוסה בבניינים עצומים, ונוחה להפליא. גם הבדיחה הקבועה על הנחמדות הקיצונית של הקנדים הוכיחה את עצמה לגמרי – למשל, כבר במטוס, הטורונטאי שישב לידי החזיק את השיחה שלנו ערה בכל מחיר, או אם זה השוטר שהתעקש ללכת איתנו במשך כמה דקות בכדי להביא אותנו לתחנת האוטובוס ששאלנו אותו איך מגיעים אליה. בכל אופן, את רוב השבוע ביליתי באזור המלון, שזה רובע העסקים הנוצץ והמנוכר והדי-משעמם, ורק לקראת הסוף סקרתי קצת יותר אזורים אחרים: מקומות היפסטריים לחלוטין, או כמעט-פרברים שקטים יחסית. ושם נראה שמתחילה להתגלות עיר אמיתית ונושמת, עם הרבה צבע וחיים. וכשחלפתי ברחוב על פני פאב-מלון שמארח כמה הופעות ג׳אז שונות בכל יום, ולידו חנות ענקית למוצרי עישון גראס, כשבצמוד אליה חנות שמוקדשת כמעט ורק לקונדומים, חייכתי חיוך גדול: כי זה כיף לדעת שהעיר, לאו דווקא זו שציפיתי ממנה, יכולה עוד להפתיע אותי סתם ככה באמצע היום.

פורסם בקטגוריה ארצות הברית, קנדה | כתיבת תגובה

והפעם, מסע בזמן

אני מתעד באדיקות את כל מסעותיי בחו״ל כבר שמונה(!) שנים, ועכשיו האובססיבי שבי חש צורך להשלים את התמונה, לספר גם על מה שקרה לפני.
ותוך כדי כך גם מתגלה שמתיעוד של טיולים בעולם של אז, אפשר להבין עד כמה העולם השתנה בינתיים. וגם עולות הרבה תהיות על כל ההלך הטיולי, על מה זוכרים בסוף, ועל המשמעות של כל זה.
הנה.

גיל 13. טיול מאורגן. צרפת-בלגיה-הולנד. עם אמא. מעבר לתחושות כלליות, אני זוכר כה מעט.
אכלתי המון צ׳יפס, בערך כל יום. וגם צ׳יפס משקית שהתגלה כצ׳יפס בטעם שרימפס, מה שהחל להראות סדקים בתמונת המציאות.
ביקרתי במגדל אייפל, ובגני ורסאי, וברובע לה-דפנס, שמכולם אני זוכר שברי תמונות מטושטשות. ובארמון של המלך, שבו מדריכת טיולים זיהתה (כבר אז) ישראלים ממרחק של קילומטרים. מדריכה אחרת, מקומית, הייתה עסוקה (כבר אז) בפירוט אובססיבי של מחירי השכירות בכל רובע בפריז. ובכנסיית נוטרה-דאם, אמא שלי מותחת את הידית של המצלמה, ומגלה שאת כל הימים הראשונים צילמנו במצלמה שאין בה בתוכה פילם(!). ואיפה באמת האלבום הזה של התמונות מאז, שלא ראיתי מעולם?
ביקרתי בחנות דיסקים(!) ענקית, שנראתה לי אז הכי אמריקה שאפשר.
וביקרנו בברוז׳ ובגנט, שהיו ממש יפות, ושטנו על התעלה באמסטרדם, והיינו בבית אנה פרנק, וברובע החלונות האדומים, ובאיזה חוות גבינות הולנדית.
ונסענו המון באוטובוסים, והיינו עם עוד הרבה ילדים של בר/בת-מצווה וההורים שלהם, ואני לא זוכר מהילדים האלה כלום.

מחשבות לסיכום הטיול:
קשה לי להאמין שהייתה לטיול הזה השפעה אמיתית על החיים שלי, מלבד סימון וי ראשון על הדבר הזה שנקרא ״טיול בחוץ לארץ״. אחת הבעיות בטיול מאורגן, כי כמו שנאמר, ״החיים הם מה שקורה״…

גיל 17. מסע לפולין.
עדיין מאורגן כמובן. עדיין נטול כל תחושה של הרפתקה. שילוב משונה של טיול שואה מרגש ועצוב, וטיול שנתי עם שכבה שלמה של נערים ונערות רועשים וחרמנים שישנים ביחד במלונות כל הזמן, וגם אוהבים לעשות צחוקים, על אף השואה.
זה היה סוף החורף, וחשבתי שזה מזל גדול, כי פולין כל כך יפה כשהיא מושלגת, ובטח היא ממש סתם בלעדיו.
ומחנות ריכוז, וטקסים, שזה די הארדקור אבל איכשהו עבר בלי דרמות מיוחדות.
וכל הזמן אכלנו במסעדות פולניות מוזרות לתיירים, עם שניצלים וריקודי פולק פולניים שכנראה שאף אחד כבר לא רוקד יותר.

מחשבות לסיכום הטיול:
אני לא יודע כמה הקונספט הזה מוצלח בתקופת התיכון. השואה הופכת למוקפת בהרבה שכונה וצחוקים מצד אחד, ומצד שני זאת גם לא באמת חוויה תרבותית פולנית.

גיל 18, כמה ימים באיה-נאפה.
כנראה תחושה ראשונה של חופש ועצמאות. עם חבר וידידה, לעיר נופש מטופשת של אירופאים שיכורים. מזל שעוד הייתי מספיק חסר מודעות עצמית כדי להבין את זה.
לפחות טיילנו גם על האי עצמו, שהיה כיף ומקומי (אך לא זכור לי כמרשים במיוחד), וגם סתם בריכה וסתלבט (כנראה) במהלך היום. ואחה״צ המערכת התיירותית המשומנת מתחילה לפעול, עם מסעדות שנפתחות, ואחריהן ה״פרי-קלאבז״ שבהם שותים בקטנה, ואז המועדונים, שכנראה היו מעפנים. אבל לפחות זה היה סוף הניינטיז, וזכורה לי איזו מסיבה שבה בשיא המסיבה הדי-ג׳יי הפסיק את המוזיקה, קשקש קצת עם הקהל, ואז החזיר את כולם עם האקורדים על הפסנתר של דונט לוק בק אין אנגר של אואזיס, שהפך לשירה משוגעת בציבור של מאה תרבויות, מרהיב עד כמה שמוזיקה יכולה להיות.
ובפעם הראשונה אכלתי חזיר, איזה כיף. וגם אכלנו שלושתנו ארוחה אדירה בטברנה מקומית עם איזה שמונה-עשרה מנות. והידידה אכלה תבשיל של קוביות בשר חזיר בפעם הראשונה, וכששאלנו אותה, נו, איך זה, היא התחילה לחייך, ואמרה, יש לזה מרקם של זין, ולא יכולנו להפסיק לצחוק במשך המון זמן.

מחשבות לסיכום הטיול:
טיול ראשון לבד. צריך להתחיל מאיפשהו.

גיל 20, כמה ימים בסיני.
בטיול הזה, בתכל׳ס, הכל התחיל. חבר אמר, נוסעים לסיני, כמה חבר׳ה (שלא הכרתי). יאללה. אוטובוס לאילת, חוצים את הגבול, ומשם מונית לראס אבו-גאלום (אם אני לא טועה).
הכי חושות על קו המים שאפשר, כמה חבר׳ה כיפיים, צחוקים, סתלבט, קריאה, שנירקול, ואוכל טעים שלוקח לו הרבה זמן להגיע. בכלל, זמן, לא ברור לי איך הוא עבר שם, ומה בדיוק עשינו בכל הימים האלו, אבל זה באמת קרה, והיה כל כך כיף.
ובאחד הימים לקראת השקיעה, הגיעו מהדרום (לא ברור מאיפה בדיוק כי היה שם רק מדבר), בהליכה, זוג אירופאים עם תיקים על הגב, וחיפשו מקום לישון. דברים שקורים.

מחשבות לסיכום הטיול:
תחושת חופש אמיתית, והרגשה כזו, שהכל אפשרי (מוזר שזה התחיל דווקא שם, אבל זה מה שקרה).
אותה תחושה שכנראה מלווה אותי מאז בכל טיול, ואולי גם בחיים.

גיל 22, חמישה ימים בלונדון.
חופשה מהצבא, כרטיסי טיסה חינם (סיפור אחר וארוך), חברה טובה ואני מגיעים ללונדון בפעם הראשונה. זה בעיקר היה מפגש ראשון עם העולם הגדול, עם עיר שיש בה הכל, והמוני אנשים. אבל מה שאני זוכר הכי בבהירות זה את הסטייל האנגלי, ואת תשומת הלב לפרטים – כאילו כל פינה בעיר הזאת נבנתה עם מחשבה מאחוריה, בניגוד לארצנו המשוגעת. והכל מטופח ונראה כאילו הולך להחזיק לנצח, גם אם אלו בניינים שנבנו לפני מאות שנים.
אנחנו מתרוצצים כמו אחרוני התיירים בין כל האטרקציות של העיר, אם זה הביג בן (שנראה הרבה יותר ביג ממה שציפיתי), ארמון המלכה, המון מוזיאונים, או איצטדיוני כדורגל. והטיוב שהדהים אותי בעוצמה ובדיוק שלו. והרבה בירות בפאבים מקומיים.
כל אלו לא מרגשים במיוחד – אבל שנים אחרי הטיול הזה ליווה אותי איזה רצון לחיות בלונדון יום אחד, לפחות לאיזו תקופה.
הרצון הזה, אגב, אולי נובע ממזג האוויר המאוד לא מייצג שליווה אותי שם – כמעט חמישה ימים רצופים של שמש, מה שקורה בלונדון בערך אחת ל… אף פעם.

מחשבות לסיכום הטיול:
אולי, שאפשר לספוג וייב של עיר גם כשמתרוצצים בין אטרקציות. ואולי לא.

אז הנה, עכשיו הבלוג מתאר את כל ביקורי בחו״ל, אי פעם.
אפשר להתקדם הלאה.

פורסם בקטגוריה אירופה, אנגליה, בלגיה, הולנד, מצרים, פולין, צרפת, קפריסין | כתיבת תגובה

העיר אינסופית

שלושה שבועות אחרי אתיופיה, שמחתי עד מאוד לטוס ללונדון – נסיעת לכנס מטעם העבודה, פלוס כמה ימים של חופש. שמחתי, כי ביקורי האחרונים בחו״ל היו באפריקה ובהודו, כשגם לפניהן היו סין, קוריאה ובורמה – ובאמת הגיע הזמן לטיול קליל שלא דורש שום מאמץ. אני לא רגיל לבקר במדינות שבהן מדברים אנגלית, האינטרנט מהיר זמין כל הזמן, הכל מסודר ובטוח, וגוגל מכיל מידע אינסופי על כל חנות בכל פינת רחוב. וכדי להוסיף לתחושת השחרור, גם ביקרתי כבר בלונדון (לפני איזה עשור) – מה ש״פטר״ אותי מהצורך התיירותי הזה, של לסמן וי על האטרקציות התיירותיות. אז נפגשתי עם חברים שגרים בעיר, אכלתי בלי סוף, וגם פשוט נחתי, זה הכל.

אני אוהב את הוייב של לונדון. הסטייל האנגלי המדוייק הזה, שמרגיש לי כאיכותי ומדקדק בפרטים הקטנים, המבנים שגם אם נראים עתיקים הם עדיין מצוחצחים ומתוחזקים להפליא. המגוון העצום של אנשים, מוזיקאים ואנשי עסקים ותיירות והיפסטרים וטבחיות, שרובם זרים לעיר אבל מצאו בה בית מסויים, ולכל אחד יש מבטא ממקום אחר בעולם. והתחושה הזו, שהעיר אינסופית, ולא משנה כמה אסתובב בה, לא אצליח לקלוט יותר משבריר ממנה – התחושה הזו גרמה לי לשחרר, ולשייט בעיר עם מעט מאוד תוכניות.

אז ישנתי אצל חברה טובה בשכונה מקסימה מעבר לתמזה, ובהוסטל שקט במרכז העיר, ובמלון מפנק בשכונה די מוסלמית. ניסיתי בדיוק שתי אטרקציות תיירותיות מוצלחות מאוד – סיור אוכל וסיור גרפיטי במזרח לונדון, שתיהן היו מהנות ומעניינות. שתיתי המון בירה עם חברים מקומיים ועם חברים לעבודה. אכלתי במסעדת שני כוכבי מישלן, וגם פיש אנד צ׳יפס מושלם, תאילנדי מצויין, בייגל היסטרי, פיצה פנטסטית, וגם הודי ויפני ועוד ועוד. הייתי בהופעת ג׳אז באמצע הלילה, שהפכה לג׳אם כיפי ומשוחרר במיוחד. שמעתי לא מעט הרצאות, ובעיקר דיברתי עם המון אנשים שאני עובד איתם מכל רחבי הגלובוס, מה שהפך לחווית טיול מסוג אחר (שבה הצ׳אט התרמילאי של ״מאיפה אתה מגיע ולאן אתה ממשיך״ הוחלף ב״מאיפה אתה ועל מה אתה עובד״). ונחתי הרבה, וקראתי, וכתבתי, ושתיתי קפה, והתבוננתי בעיר ובאנשים שסביבי.

בקיצור, ביקור קליל, זורם, וכמעט נטול תוכניות, בעיר ענקית ויפה שאני מחבב מאוד. היה ממש כיף, ועשה לי חשק לחזור שוב…

פורסם בקטגוריה אירופה, אנגליה | תגובה אחת

אתיופיה – צבעים מהממים בהילוך נמוך

אפריקה, אפריקה, אפריקה. זה מה שעובר לי בראש כשאנחנו מסתובבים באדיס אבבה, עיר גדולה ודווקא די רגועה. אני מנסה לנסח, מה נותן את תחושת השונות הזו, של יבשת אחרת ולא מוכרת, ולא מצליח. כלומר, ברור שתמיד נהיה לבנים שבולטים מאוד בים של אנשים כהים בהרבה, אבל זה לא העניין – כי יש משהו יותר חמקמק מזה. במקרה של אתיופיה, אלו כנראה הצבעים הבוהקים של הלבוש והמבנים אל מול האפרוריות החומה שמסביב, והריחות המיוחדים, והתחושה המאובקת, והאווירה הרגועה.

הכל התחיל כשעינת ואני חיפשנו יעד לפסח, מקום קרוב יחסית שאפשר לבלות בו שבוע וחצי בכיף, שיש בו טבע מעניין וקצת טרקים…
מפה לשם, אתיופיה.

אפריקה תמיד נראתה לי מרתקת, אבל יש שתי סיבות עיקריות שבגללן עדיין לא הגעתי לשם. קודם כל, זה נראה לי קצת מפחיד, מעבר לגבולות הרגילים שלי. שמעתי הרבה סיפורים על כמה שאפריקה לא בטוחה (והחדשות העולמיות כמובן שלא עוזרות), אז חששתי. וחוץ מזה, נראה שכמות התרמילאים באפריקה קטנה בהרבה מיעדים תרמילאיים אחרים, ובדרך כלל אני מעדיף גם מטיילים אחרים סביבי.
ועכשיו, הגיעה ההזדמנות: שותפה מהממת לטיול יש, ואתיופיה, מסתבר (על אף מתיחות פוליטית ששורה שם בשנה האחרונה, אבל זה כבר סיפור אחר), אמורה להיות אחת המדינות היותר רגועות ביבשת.

ואם עד עכשיו התרגלתי לכך שהעולם השלישי דורש ממני טיסה ארוכה עם קונקשן מפרך והרבה התארגנות, אז הפעם – אחרי ארבע וחצי שעות טיסה של טיסה ישירה, אנחנו נוחתים ביקום קצת מקביל.

בכל מקרה, באדיס אבבה כמעט ואין אטרקציות תיירותיות מרשימות מדי – ואפילו המוזיאון הלאומי, שמציג את שרידה של לוסי (האדם הראשון שהלך זקוף, ומוצג ארכיאולוגי סופר-חשוב), נראה כמו מתנ״ס נידח. אבל כל זה לא מאוד חשוב – אנחנו כל כך נהנים סתם לשוטט בעיר, לספוג את האווירה ואת האנשים, וסתם לשבת במקומות ולאכול אוכל מקומי (די קשוח, אבל זה כבר נושא לבלוג אחר) או לשתות קפה מעולה. ואני כל כך אוהב את התחושה הזו, של שהייה במקום שונה, וספיגה והתבוננות, שמכניסה אותי להלך רוח סקרני ופתוח לעולם.

מכיוון שהתחבורה האתיופית ידועה כאיטית ומעייפת, אנחנו טסים צפונה, ונוחתים בשדה תעופה שנראה כמו חתיכת בטון באמצע סוואנה אדומה וזרועת עצים, ותופסים מונית עם נהג סופר-נחמד לכיוון גונדר – עיר עם הרבה חשיבות היסטורית בצפון המדינה. נסיעה בדרך עפר בנוף די מדברי ויפה ופתוח, ורק אחרי חצי שעה מתחילים להתגלות לנו שולייה של העיר, שנראים כמו אוסף של כפרים – הבתים בתי בוץ וקש, וכל האנשים מסתובבים בחוץ, ליד הדרך. זו עיר של מאתיים אלף תושבים, אבל רק ממש במרכזה אפשר לראות בניינים, וכל אווירת הכפר המאובקת הזו גורמת לי להרגיש שהטיול באמת מתחיל.
אנחנו נזרקים באיזה מלון מעופש, ומוצאים את עצמנו שותים קפה ובעיקר הרבה בירה במקום שבו כל המקומיים יושבים, שזו מין חצר גדולה עם כסאות פלסטיק על טרסות שפונות לכיכר המרכזית, לכיוון שבו השמש שוקעת, וכל כך כיף לנו פשוט להנות מהאוויר הנעים והבירה, אבל בעיקר להסתכל על החיים המקומיים שפשוט מתרחשים לנו מול העיניים, המון חיוכים וצחוק ואווירה טובה. זה גם הזמן לציין, שכצפוי אתיופיה אכן כמעט ולא מתויירת. כלומר, פגשנו תיירים, אבל יחסית למה שאני רגיל אליו – מעט מאוד. אלו שכן פגשנו, בדרך כלל היו טיפוסים מעניינים, וכמעט כולם נמצאים באפריקה לטיול ארוך של כמה חודשים.
למחרת אנחנו מתיירים במבצר המפורסם של העיר ובאיזו כנסייה עתיקה, אבל כל אלו הם סתם תירוץ להסתובב, להתבונן באנשים, לשתות שייקים (מסתבר שבאתיופיה בתי-השייק הם על תקן של בתי-קפה) לאכול, ולארגן את הטרק שנצא אליו למחרת. והשבוע הוא השבוע שלפני הפסחא, ולכן תפילות ברמקולים (סטייל מואזין) בווליום היסטרי מכל כנסיות העיר, מעירות אותנו באחת בלילה (!), ולא מפסיקות עד שבבוקר אנחנו עוזבים את העיר, לכיוון הרי הסימיאן.

סוכנות טיולים, טנדר שעליו עינת ואני, טבח אתיופי, נגר שוויצרי ויפנית מסתורית שמטיילת כבר שנתיים (רצוף!) באפריקה, נוסעים בדרך מקסימה לכיוון העיירה דברק. כבר בדרך הנוף משתנה ומתרכך ונהיה ירוק יותר, והעיירה הקטנה דברק היא כבר סיפור אחר – עם שוק אפריקאי מאובק כמו בסרטים שבו מוכרים בננות, כלי פלסטיק, ותרנגולות שתלויות ברגליהן על מוט עץ – ולמרות שדברק היא שער הכניסה לשמורת הטבע הגדולה והמרשימה במדינה, אין שם שום סממן תיירותי. אחרי סיבוב בעיירה, עולים לטנדר כמה אנשים צוות מקומיים, והדרך מטפסת לכיוון הרי הסימיאן. אנחנו מטרקים כשלושה ימים בשמורה (אפשר גם הרבה יותר), ועם בקתות לישון בהן בלילה, טבח שמכין ארוחות ורכבים או פרדות שסוחבות את הציוד, נותר לנו רק להנות מהנופים הנפלאים, ומהשקט של הטבע. מה שהיה כל כך כיף בטרק, מעבר לתחושה המבודדת, הם הנופים המגוונים, שמתחלפים כל כמה שעות הליכה: ביום הראשון הליכה לאורך עמק חללי, חורשות ירוקות, ונקיק שלתוכו נשפך מפל עצום. בשני אדמה קשוחה שמכוסה בצמחיה נמוכה, נחלים שמהם עזים שותות והמקומיים עושים כביסה, אדמה סגולה-כחולה-אדומה עם צמחיית מאדים. ולבסוף משטחים של דשא צהוב זרוע דקלים מעוותים, תצפית עוצרת נשימה בגובה 3900 מטרים על עמק עצום, ומישורי דשא שעליהם מטיילים סוסים מהאגדות. המזג-אוויר מושלם, המדריכים וקומץ המטיילים האחרים נחמדים בטירוף, ועל הדרך גם מחכים בבונים מהממים, עופות דורסים, עורבים הזויים ושועלים. מה עוד צריך?

אחרי הטרק, הורדנו הילוך. בחזרה בגונדר – שיטוט בעיר, ארוחה-של-אחרי-טרק במסעדה הטובה היחידה באזור, ביקור במשרד המקומי של חברת התעופה שנראה כאילו עדיין באייטיז (עם דלפקי פורמייקה ומדפסת סיכות), וארוחת בוקר מקומית (של פול, שזה ממרח פול מתובל, חריף וטעים מאוד). ובבוקר המחרת, גם למצוא את מונית-השירות שתוביל אותנו ליעד הבא מתגלה כמשימה לא פשוטה. מגוון אנשים שמכוונים אותנו לתחנה המרכזית, שהיא רחבת עפר רחבה עם אוטובוסים משנות החמישים ונשים עם סלים על הראש, ובסוף מישהו שמעלה אותנו על הרכב הנכון והצפוף להחריד. אבל השכן שלנו לשלוש שעות הנסיעה הוא סטודנט חמוד ונלהב עם אנגלית טובה, שמספר לנו על אתיופיה בכלל ועל בהר-דאר, שאליה מועדות פנינו, והדרך יפה עם נופים שממשיכים להשתנות, עצים מיוחדים ומופלאים, והמון חיים שקורים ממש לצד הכביש, לכל אורכו.

את הימים האחרונים בטיול אנחנו מבלים בבהר-דאר הגדולה אך הנינוחה והשקטה למדי. אנחנו אוכלים דגים לחופו של אגם טאנה הענקי והרגוע, ולמחרת גם שטים עליו – אטרקציה תיירותית שכוללת הרבה זמן על סירה, שמדי פעם עוצרת על אי מבודד שעליו יש כנסיה אתיופית מאוד עתיקה ומאוד צבעונית, ובסוף מנסים לתצפת על היפופוטמים. זאת הזדמנות טובה לראות את כל המטיילים בעיר בסירה אחת, ולשמוע סיפורים מעניינים על הפוליטיקה האתיופית המסובכת והרגישה מפי אירית שעובדת בבירה. חוץ מזה אנחנו נהנים ממלון מפנק במחיר מגוחך, מסופה מפתיעה שמפסיקה את החשמל בעיר ומציפה את החדר שלנו, ממסעדות בינוניות ושייקים מצויינים, מסיבוב בשוק ומהרבה קפה מקומי.
טיול-יום למפלי הנילוס הכחול מתגלה כמשהו שהמסע אליו מרגש הרבה יותר מהאטרקציה עצמה. נסיעה של שעה בדרך עפר משובשת בצ׳יקן באס (כזה שבאמת יש עליו תרנגולות), שעוצר בדרך כדי שכל הגברים ירדו מהאוטובוס בכדי להוציא במו-ידיהם פרה ענקית שנפלה מתוך בור עמוק, וכפר קטנטן ונידח ליד מה שהיה יכול להיות אטרקציה תיירותית משוגעת, אבל אנחנו היינו שם המערביים היחידים. הליכה של שעה ומפלים לא מרשימים במיוחד, שיט קצרצר בסירה, וחיי כפר כמו שרק הקצה של העולם השלישי מכיר. בכל זאת, אפריקה.

ולבסוף, טיסה קצרה מחזירה אותנו לאדיס-אבבה, שלכבוד חג ההודיה סגרה את עצמה כמעט לחלוטין. אנחנו מספיקים לאכול במסעדה מצויינת, אבל שאר התוכניות – למצוא מועדון ג׳אז, או לשבת בבית-קפה בן מאה שנה – מתבדות, ואת היום האחרון אנחנו מבלים בשיטוט מקרי בעיר צבעונית ומאובקת וכמעט שוממת, כי כולם בכנסיות ובארוחות חג.

הטיול היה ממש מוצלח. מסקרן, שונה, מעניין. לא ממש מפחיד כמו שציפיתי, אבל קשה למדי. עם מעט הכללה על יבשת עצומה ומגוונת – אפריקה היא כנראה אכן יעד שקשה לטייל בו באופן עצמאי, כי הכל זר ונידח ויש מעט מאוד מטיילים (ועוד מדובר באתיופיה, היותר בטוחה ומתויירת). אבל אתיופיה בהחלט מתגמלת ושווה את המאמץ: התרבות המקומית כה שונה ומרתקת, האנשים נחמדים עד מאוד, הקצב איטי, והנופים נפלאים.
גם אחרי הרבה טיולים בעולם, הביקור הראשון באפריקה הפתיע אותי, כמשהו חדש. עם צבעים וריחות ואווירה מיוחדת, שגם אם אני לא לגמרי יכול לנסח במילים או במחשבות, ברור לי לגמרי שהיא שונה מכל מה שפגשתי עד היום. אפריקה.

פורסם בקטגוריה אפריקה, אתיופיה | 3 תגובות

הודו – טיול טעימות

[ביקור ראשון בהודו. חודש, עם מינימום תוכנית. טיסה לדלהי, ומשם הרעיון הכללי היה לנסוע לרישיקש ולבלות את כל הטיול במדינת אוטארהקנד. וברור שזה לא בדיוק מה שקרה…]

אני מגיע לנתב״ג שלוש שעות לפני הטיסה, ביום הכי עמוס בהיסטוריה של נתב״ג. הטיסה באוברבוקינג, אומרים לי, תחזור עוד שעתיים ואולי מישהו לא יופיע לטיסה. אני חוזר, מגלה שהמקום האחרון במטוס התפנה ברגע האחרון, ומחתים את הדרכון. ברקע אינסוף אנשים בשדה, והמון נחמנים בדרך לאומן מדרבקים ושרים בפול ווליום. אני עדיין בישראל, אבל הודו כבר התחילה.

דלהי. הזהירו אותי כל כך, ״תברח כמה שיותר מהר״, אז דאגתי לגדר את עצמי. הזמנתי הוסטל רחוק מהמרכז (כלומר, לא ב״מיין בזאר״), בדקתי טוב איזה מונית לתפוס ואיך להגיע. המטוס נוחת בחצות וחצי, ואז חצי שעה בתור לויזה. הודו. שלושים מעלות ומאה אחוז לחות, עולה על מונית ובוהה בלילה של דלהי, והיא אכן נראית כמו שדמיינתי, הודית וצפופה וחמה ומלוכלכת, גם באמצע הלילה בחושך. בשתיים בלילה אני מגיע להוסטל, שדווקא נראה נחמד, רק כדי לגלות שהמיטה שהזמנתי היא למחר בלילה, ואני כבר מדמיין איך אני ישן על הספה בחדר האורחים. בסוף אני (שוב) מקבל את המיטה האחרונה שפנויה בהוסטל, ובאופן קצת מפתיע יש מזגן בחדר ומקלחת טובה, וזה דווקא לא נורא כמו שכולם סיפרו.

[ועכשיו הגעתי למאתיים מילים ועוד לא התחלתי לכתוב כלום. כתבתי ומחקתי לפחות עשרה חלקי-גרסאות לפוסט הזה. כשחזרתי למשרד אחרי הטיול, כולם שאלו אותי איך היה, וביליתי יום שלם בלענות, כשלכל אחד אני נותן תשובה אחרת כמעט לחלוטין. וכבר חודש שאני מנסה לסכם לעצמי בראש את הטיול לאיזושהי שורה תחתונה, לאיזה סיפור קוהרנטי, ולא מצליח.]

[אז בקצרה יחסית, מה היה?]

היו המון צבעים וריחות והודים, ותרבות מיוחדת ומגוונת כל כך. בכל תת-מדינה האנשים שונים, והמנהגים שונים, והאוכל קצת שונה.

הייתה הירגעות תרמילו-הודית קלאסית ברישיקש, עיירה עם אווירה פסאודו-רוחנית שהייתה היעד הראשון שלי, ובה סוף סוף הורדתי חמישה הילוכים של חיים, מפול-פאוור של עבודה ותחביבים וחברים, לקצב של תרמילאי עצל. היא התגלתה כאחד המקומות הכי ידידותיים שיצא לי להיות בהם, כשכל ישיבה בבית קפה או מסעדה הפכה לשיחה ערה עם מישהו שאני לא מכיר ממקום אחר בעולם. ומכל השיחות האלו, אף אחד לא אמר לי, ״אני עוזב מחר את רישיקש״.

היה טרק יפהפה לגנגוטרי, שהוא אחד ממקורותיו הקדושים של נהר הגנגס המפורסם, טרק של פסגות מושלגות, ויערות אלפיניים ירוקים-כתומים-צהובים, ולילה קר ובלתי נשכח באשרם בגובה 3700 מטר. והדרך לעיירה גנגוטרי, שנפרשה על פני יומיים לכל כיוון, של הנסיעות הכי מפחידות ומתישות שחוויתי בחיי, בג׳יפים צפופים ומעל נופים עוצרי נשימה. נסיעות מספיק גרועות בכדי שאנטוש את התוכנית המקורית (לטייל במדינת אוטרקנד הלא מתויירת כל כך), ואחבור לשביל התרמילאים השחוק והנוח (יותר).

והייתה דרמסלה המקסימה, שהיא בעצם טיבט ולא הודו, עם נוף שהופך לגבוה וצלול וירוק יותר, ואווירה בודהיסטית, והרבה רוגע. וטיולים יפים באיזור, ושיעורי חליל, ועוד קצת הירגעות נעימה.

היו ישראלים, המון מאיתנו. טיילתי בהרבה מקומות בעולם שישראלים מגיעים אליהם, אבל בכמות כזאת, לאורך טיול שלם, לא נתקלתי. בכל מקום בהודו שיש בו וייב ״תרמילאי״ – יהיה בו רוב של ישראלים (ומי שמכיר מקומות תרמילאיים בהודו שבהם ממש מעט ישראלים, מוזמן לספר לי, בתגובות או באופן אישי). זה לא נורא במיוחד, אבל אם אני כבר בחו״ל, אני בדרך כלל מעדיף לפגוש אנשים ממקומות אחרים.

והיו שיחות מעניינות עם הודים שיצא לי לטייל איתם או להתארח אצלם, שסיפרו הרבה על התרבות המקומית ועל המחוזות ההודיים שמהם הם באים. כי לטייל במדינה שבה המקומיים (בעיקר המשכילים) דוברים אנגלית זה די כיף.

היו כמה ימים אדירים באמריצר, במדינת פנג׳אב, ליד הגבול הפקיסטני. ההוסטל הכי חברותי שהייתי בו בחיי, עם המון סיורים מודרכים בעיר ובכפרים שמסביב לה, והרבה תרמילאים מעניינים במוד ידידותי ודברני עד מאוד. ומקדש הזהב היפה והמפורסם, שאיכשהו התגמד לצד גולת הכותרת האמיתית, שהייתה סיור אוכל גאוני עם פודי משוגע.

והיה ביקור די סתמי בג׳איפור, מהדברים שאיכשהו קורים. עיר יפה ומדברית, אבל כנראה שכבר הייתי קצת שבע, ועם רגל אחת בחזרה לארץ.

ועוד יום וחצי של טיול ומקדשים בדלהי, שבביקור חוזר נראתה הרבה פחות מאיימת. ובעיקר, הייתה ארוחת סיום פנטסטית במסעדה הכי טובה (ויוקרתית) בהודו, ארוחת טעימות מרהיבה וטעימה להפליא, שממנה המשכתי ישירות לשדה התעופה.

[עוד רגע יגיע סיכום בנימה קצת מאוכזבת, אז קודם כמה דיסקליימרים.]

שמעתי המון את המשפט, ״נו, טיילת רק חודש בהודו, זה לא מספיק זמן״. בגדול, טיילתי טיול טעימות, ראיתי כמה ערים הרים וכפרים, מתוך מדינה ענקית, שהיא, כמאמר הקלישאה, תת-יבשת. אבל עדיין, לא שמעתי את המשפט הזה כשחזרתי, למשל, מסין (הגדולה בהרבה).

היה לי ממש כיף בבית לפני שטסתי – השארתי בארץ חברה מהממת, עבודה שמאוד נהניתי ממנה, וחיים כיפיים באופן כללי. בפעם הראשונה נסעתי רק מתוך אהבת הטיולים, ולא מתוך איזה רצון לברוח ממשהו, או לתפוס מרחק כדי לחשוב – וכמעט כל מי שמגיע להודו (או לטיול ארוך בכלל) בורח או מתרחק ממשהו. אם נוסיף את העובדה שגם הייתה לי עבודה מעניינת לחזור אליה, כנראה שאלו קצת מנעו ממני לשקוע לחלוטין לתוך הטיול, וללכת לאיבוד בתוכו.

וגם, יכול להיות שה״גמילה״ מטיולים עבדה, ולמדתי להנות ממה שיש סביבי, בלי צורך לחפש ריגושים במקומות אקזוטיים. אולי.

[הגעתי לשלב הסיכום.]

היה מעניין. מכיוון ששמעתי אינסוף סיפורים וראיתי אינסוף תמונות, הייתה לי בראש איזושהי תמונה די ברורה של הודו. אחרי יומיים, הבנתי שהתמונה הזו ממש מתממשת לי מול העיניים: הצבעוניות והאפרוריות, כמות ההודים ברחובות, המגוון התרבותי המשוגע, הריחות המפתים והריחות המסריחים, היופי והלכלוך, הפרות ברחוב ושיכוני העוני המוטרפים, הרעש והתנועה הלא-הגיונית בכבישים. כל ההתהוות הזו היא חוויה מרגשת, וחוץ מזה, סוף סוף אני יכול איכשהו להבין את כל חבריי כשהם אומרים, זה כמו בהודו.

הטיול יחסית קשה, ולא תמיד היה שווה את המאמץ. אולי בשביל מי שמבקר בפעם הראשונה במזרח החוויה עוצמתית בהרבה, אבל מכיוון שכבר טיילתי בצד הזה של העולם, הרבה דברים ריגשו אותי פחות. אז עוד נהר עצום מוקף בחורש ירוק, עוד מקדש עם ריח של קטורת, עוד ריקשה, עוד באפאלו, עוד שוק צבעוני, קצת מצחיק אבל זו הייתה התחושה (חוץ מהרים מושלגים. הם תמיד מדהימים ושווים את המאמץ). ובהודו כמעט תמיד הנסיעות קשות ולא ברורות, יש תחושה של חוסר ידיעה, והאנשים נוטים להיות אפאתיים – לא אליי, אלא לקיום כולו. כלומר, יש הרבה מקומות בעולם שהיו מתגמלים בהרבה, לפחות עבורי.

לא הצלחתי להבין למה אנשים מתאהבים בהודו. כנראה שאנשים רואים בהודו משהו שלא ראיתי. אולי זאת התחושה הזאת שכל אחד יכול לעשות מה שבא לו, שכמעט ואין חוקים. אולי זאת המנטליות ההודית, משהו בה. והודו באמת מרתקת, אבל לא הצלחתי להבין למה דווקא *זה* המקום שכל כך הרבה אנשים אוהבים לחזור אליו שוב ושוב.

[אז…]

בסופו של טיול, אולי החוויה לא הייתה סוחפת כמו שציפיתי, אבל –
טיולים זה כיף, וחוויתי בהודו כמה דברים אדירים.
הודו הייתה מאוד מעניינת, והשאירה בי הרבה סקרנות, וקצוות פתוחים.
אני מניח שאחזור יום אחד, עם תמונה קצת יותר ברורה בראש, ולטיול מסוג אחר.
האמת, שכבר מתחיל להתפתח איזה קצה של געגוע…

פורסם בקטגוריה הודו | 3 תגובות

כמה דברים ששווה להזכיר על טיולים (וטכנולוגיה) בנקודת הזמן הזאת

[רשמים טכנולוגיים מטיול של חודש בהודו.]

אני מטייל (backpacking) כבר כמה שנים טובות. כשהתחלתי, אף אחד בארץ לא השתמש בפייסבוק, הייתי שולח מיילים קבוצתיים לכולם כדי לספר מה עובר עליי, טיילתי ללא שום טלפון, וביליתי שעות באינטרנט קפה נידחים, והלכתי לאן שהלונלי-פלנט שלח אותי.
והיום?

כולם מטיילים עם סמארטפונים. כולם. והשאלה היא תמיד, ״מה הסיסמה של הויפי״. כמו בחיים, הסמארטפון הוא בריחה קלה מהקשיים שצצים, ובטיול, סביבה כל-כך לא מוכרת, יש הרבה קשיים לברוח מהם. אז אולי במקומות שפעם הייתה מתפתחת בהם שיחה, היום יש מעט פחות שיחה, אבל זה לא מאוד משמעותי. נראה שכולם רק מחפשים את התירוץ הכי קטן כדי להניח את המכשיר שלהם ולהתחיל לדבר.

האינטרנט הרג את הלונלי-פלנט. אם פעם מקור המידע היחיד היה הלונלי-פלנט, ששלח את כל התרמילאים לאותם מקומות (וכך היה ממש קל למצוא את שאר המטיילים) – היום כל אחד מוצא את מקור המידע שלו באינטרנט (או באפליקציה כל שהיא), וצריך לעבוד קצת יותר קשה כדי למצוא את שאר המטיילים.

הסמארטפון הרג את המצלמה הקומפקטית. רוב המטיילים היום מצלמים עם הסמארטפון. אני עדיין דבק במצלמה הקומפקטית הנהדרת שלי, שנכנסת לכיס ועושה דברים מופלאים, אבל היום אני די יוצא-דופן.

מקום נטול אינטרנט זה קצת כמו קריז. קודם כל, די קשה למצוא היום מקומות נטולי אינטרנט. ובכל זאת, חמישה ימים שביליתי באזורים כפריים גבוהים ללא קליטה סלולרית או אינטרנט, הרגישו כמו מרכז גמילה, ניתוק מוחלט מהעולם, שהוא הרגשה מבורכת. ולחזור לאזור עם גישה לרשת הרגיש כמו הקלה עצומה.

הסמארטפונים נפוצים בערים, אבל בכפרים כמעט ולא. למרות שהודו היא מדינה ענייה, הסמארטפונים נפוצים בטירוף. כשמתרחקים כמובן מהערים הגדולות אל האזורים היותר כפריים, הם לאט-לאט הופכים לטיפש-פונים – ועדיין, כמעט לכל מי שהיה סביבי היה טלפון סלולרי.

ועם כל האינטרנט הזה, אנשים עדיין לא מדברים אנגלית. איכשהו חשבתי שבגלל שהאינטרנט כל-כך נפוץ בכל מקום, יותר אנשים ידברו אנגלית. אבל פשוט, לא.

בקיצור, הסמארטפונים והאינטרנט הם מדהימים ומשוגעים.
היה כיף לטייל בלעדיהם, וממש כיף לטייל גם היום –
ומעניין לראות איך זה יהיה, לטייל בעוד כמה שנים.

פורסם בקטגוריה הודו, סיכומים | כתיבת תגובה

הודו – דברים שלא סיפרו לי אבל גיליתי בכל זאת

לפני שנסעתי להודו, שמעתי אינסוף סיפורים וראיתי המון תמונות. כשהגעתי להודו, הכל התחיל להתגשם מולי, וחשבתי, ״הא, על זה כולם דיברו!״.
אבל, היו לא מעט דברים שאף אחד לא סיפר לי, אבל גיליתי בכל זאת.

הנסיעות המקומיות משוגעות. בזמן נסיעות אוטובוס מפחידות, אני נוטה לערוך בראש דירוגים של נסיעות האוטובוס הכי מפחידות שהיו לי, ועד עכשיו נפאל ובורמה היו בראש. אבל הודו ניצחה בענק: באזורים שבהם חייבים לקחת תחבורה ציבורית (ולא אוטובוס תיירים), עליתי על ג׳יפים דחוסים בצורה קיצונית, שנסעו על דרך עפר חד מסלולית משובשת, בגובה קילומטר מעל נהר שוצף, כשהנהגים עוקפים כמו משוגעים, וצופרים כל הדרך. הנוף עוצר נשימה, אבל הנשימה כבר עצורה מהנסיעה עצמה, וזה די מבאס. ונהג אחד גם דפק ברקס היסטרי על גבול תהום, רק כדי לא לדרוס חרדון שעלה על הכביש.

אפשר לדחוס שישה-עשר איש בג׳יפ שמתאים לשמונה. הנהג הוא המאסטר של הנסיעה, ואם הוא רוצה להעלות עוד נוסעים, הם יעלו. ואף אחד לא באמת יתלונן. ואם הוא רוצה לעצור לאכול הוא יעשה את זה, לפעמים אפילו בלי להגיד לאף אחד, פשוט יעצור וירד מהרכב ויחזור אחרי שעה וחצי.

נוסעים על אופנועים בלי קסדות, אבל לוקחים אותן למקרה שיצטרכו לתדלק. בדרכים המשוגעות שבהרים, כולם האופנוענים רוכבים בטישרטים ובלי קסדה על הראש, אלא קשורה לאופנוע מאחור. ואז בתחנת הדלק, שלט: ״אין דלק בלי קסדה״. הכל ברור.

הכבישים בתוך הערים היסטריים. מכוניות חותכות כמו הקטנועים בארץ, אין מסלולים, וכל אחד עושה בערך מה שמתחשק לו. והכי גרוע – כולם צופרים, כל הזמן, בלי שום סיבה. הרחוב ההודי הוא פשוט צופר אחד גדול שלא מפסיק לעולם.

ההודי הממוצע לא דובר אנגלית. בערים האנגלית נפוצה למדי, וכמובן שבאזורי התיירות, אבל קצת מחוצה להם, ובאזורים היותר כפריים, את אף אחד לא מעניינת העובדה שאנגלית היא שפה רשמית. בצפון כולם דוברים הינדי – אפשר כמובן להסתדר, אבל בדיוק כמו בכל מדינת עולם-שלישי אחרת.

יש המון הודים שמטיילים בהודו. אנחנו המערביים מטיילים בסט מצומצם של מקומות, אבל רוב אתרי התיירות מוכוונים להודים, שאוהבים לטייל, ובשבילם טיול למדינה אחרת בתוך הודו הוא כמו טיסה לחו״ל בשבילנו.

תיירים הודים ממש שמחים לדבר. כל המטיילים ההודים שפגשתי היו כל-כך חברותיים ונהנו לדבר ולחלוק חוויות – כך שלטייל עם הודים זה קצת כמו להכיר חלקים אחרים בהודו בלי באמת להיות שם.

המטיילים ידידותיים בצורה קיצונית. בכל מקום שאליו הגעתי, היה כל-כך קל לדבר עם אנשים, ותמיד מתפתחת איזו שיחה. אם חשקתי בישיבה שקטה עם ספר בבית קפה, הרגשתי כמעט לא-סוציאלי.

האוכל המקומי הוא עניין של טעם. יש אנשים שמשתגעים עליו, אותי זה פחות תפס. מה שכן, המגוון עצום, וכמובן שמשתנה ממדינה למדינה ומאזור לאזור – ואין שום סיכוי להכיר את *כל* המטבח ההודי. מה שכן משותף (לפחות מהטעימות שלי), הוא שימוש סופר-אינטנסיבי בתבלינים, המון שומן באוכל, ומעט מאוד ירקות טריים.

ההיסטוריה של הודו אינסופית. בהיותה מרכז של תנועות היסטוריות רבות לאורך השנים, כמעט בלתי אפשרי להכיל את כל ההיסטוריה של הודו. ודלהי הייתה המקום הראשון שגרם לי להרגיש עומק היסטורי דומה לזה של ירושלים.

התרבות ההודית אינסופית. לכל תת-מדינה בהודו יש תרבות נפרדת ושונה מעט משכנותיה, ומנהגים שונים ומאכלים שונים. ובתוך כל תת-מדינה, אזורים וכפרים שהם שונים לחלוטין אחד מהשני, בתרבות, ובעצם ברוב הדברים. וכל זה, עוד לפני המגוון העצום של הדתות והאמונות השונות.

ובסופו של דבר, זה כל הכיף בטיול:
לגלות את כל הדברים המדהימים שקיימים בעולם, הטובים וגם הרעים – ואף אחד לא סיפר לי עליהם.

פורסם בקטגוריה הודו | תגובה אחת

בטלני הדהרמה, חלק ג׳

״מסע התגליות האמיתי אינו למצוא נוף חדש, אלא להיות בעל עיניים חדשות.״ [מרסל פרוסט]

(המשך לחלק הראשון והשני במסע.)

גם אחרי הריטריט יצא שחזרתי הביתה, למנוחה, וחזרה רגועה מהריטריט. ממש שמחתי לגלות שעינת בסוף תוכל להצטרף אליי גם לשבוע הזה של הטיול, ואחרי יומיים, שנינו שוב מתגלגלים באוטובוסים צפונה, ולמרגלות הר תבור אנחנו פוגשים את נעה, בשלים להמשיך במסע.

שבוע שלישי – שביל ישראל.

התרגשות לחזור לשביל. טיפוס מאומץ במעלה התבור. מזג אוויר חמים ונהדר. תמרים מדהימים שנעה קטפה. פסגה, נוף נפלא של כל העמק. קפה וארוחת צהריים. הליכה מסביב לפסגה, נרקיסים. תצפית על עין-דור ועל כל השבוע האחרון. ביקור במנזר שעל התבור. התגלגלות במורד ההר. נוף יפה גם מהצד השני. אישה דרוזית שנותנת לנו דברים שאנחנו צריכים. קבוצה של שביליסטים שהולכים בכיוון ההפוך. ירידה לכיוון יער בית קשת, טבע, שיחה על טבע ועל טכנולוגיה. איזה כיף לחזור לשביל. טלפון למלאכי שביל להערב. סטייה מהשביל לכיוון בית קשת. המון עצים וצמחים יפים. שקט. טיפוס לכיוון הקיבוץ, שקיעה מרהיבה. מגיעים לקומונה של מלאכי שביל, כמה חבר׳ה אדירים וחמודים שמארחים אותנו בלי להתבלבל. מקלחת, שיחה טובה. ארוחת ערב משותפת לכולם, הם אופים פוקצ׳ות (!), אני מכין סלט מאולתר ומרשים, וטחינה, נפלא. קצת מנוחה והתקשקשות, ולישון.

יציאה מהקיבוץ קצת אחרי הזריחה, שמיים צבעוניים ומרהיבים. הליכה נעימה של בוקר בחזרה לכיוון השביל. לחם וחמאת בוטנים. על השביל, טיפוס לכיוון הר דבורה, יש קצת אנשים על השביל. אורנים. נוף יפה, התבור נגלה כל הזמן. הפסקות נוף וקפה, וטיפוס. חורשת אורנים על פסגת הר דבורה, לחם טחינה טונה ואגוזים. ירידה מההר, תצפית על עין מאהיל הצבעונית עד מאוד. סברסים ותמרים מהעצים, פריחה יפה. שעות צהריים חמות, עלייה קוצנית ומעייפת על הר יונה, נצרת. עייפים ממש, הפסקת קפה בצל שליד הכביש. הליכה לאורך הכביש שמקיף את נצרת, נוף יפה לעמק על מגוון ישוביו הערבים. ירידה לכיוון הכפר משהד, פנטזיות קולוניאליסטיות על חומוס טוב. בכפר היפה, אנשים בקושי מדברים עברית ומביטים עלינו ועל תיקינו הגדולים כמו על חייזרים, וילדים שחוזרים מבי״ס מנופפים לנו לשלום. חומוס לא מוצאים, אז צהריים בשניצליה ממוזגת עם טבח נחמד ממש. טלפונים למלאכי שביל בהושעיה, כולם מטיילים לרגל חול המועד, אבל מנחם מזמין אותנו לישון באתר שלו. עייפות. יציאה מהכפר לכיוון האורנים של יער ציפורי, שקט ורוגע. עייפות כבדה, הפסקה נעימה ביער. התגלגלות לכיוון הושעיה, מנחם מכפר קדם לבבי להפליא, משאיר אותנו לבד לגמרי באתר הבראשיתי שלו, באוהל בדואי ענק שהוא כולו שלנו. שקיעה, נפרדים מנעה שתופסת אוטובוס חזרה הביתה, עינת ואני ממשיכים רק שנינו מעכשיו. מקלחת, פתיתים, המון כוכבים בשמיים. לילה.

מאושרים מהלינה הנעימה, חוזרים לכיוון השביל. הליכת בוקר נעימה, ציפורי. שדות, נחל ציפורי, חצילים ופרחים ופרות שרועות. מזג אוויר טוב, הליכה קלה, שיחות טובות עם עינת, כיף פשוט כיף. שמורת אלונים, לחם עם טחינה, מטעי זיתים. הולכים בעצלתיים כי יום קצר היום, ומנסים לפגוש את אסף בן דודי, אז יש הרבה הפסקות נעימות. צומת המוביל, קוצים, אקליפטוס מרשים, ועלייה קלה לכיוון אלון הגליל. עוצרים למנוחת צהריים ארוכה במרכז השטח, צל עצים עבות ומלטף, קפה. עינת מציירת זוג שביליסטים מבוגרים, אני קורא. זיקית ענקית על העץ. מתקשרים למלאכי שביל להערב. אחר צהריים חמים, ממשיכים ללכת ביער שמעל היישוב, מדברים ונהנים מהנוף. חוזרים לנחל ציפורי, שם יש בית פיראטי מקסים ונסתר באמצע שום מקום. עוד הפסקה ארוכה וקסומה בצל האורנים. הליכה דרך כעביה, וכשיוצאים משם הנוף הופך לקצת מסתורי אבל מאוד נוכח, כפרים ערביים גדולים מעל נחל ציפורי והמון חורש ירוק מכל הכיוונים. עלייה לכיוון הרדוף, ומגיעים לביתם של רינה וראובן שמארחים אותנו ביחידת הדיור המקסימה שלהם, יחד עם בנם הנגן ועוד זוג חברים. לפני הכל אני רץ במהירות לשוק המקומי, מביא עם תירס לארוחת הערב, ומגלה שאסף חיפש אותי ועכשיו נמצא קרוב להרדוף. הוא מגיע עם המשפחה, חיבוקים ועדכונים, וטוב לראות אותם. מקלחת מהנה. ראובן נכנס, ואנחנו מגלים בהפתעה שגם הוא ישב בריטריט בעין-דור, מקריות משעשעת. שיחה איתו ועם החברים. פתיתים עם תירס טרי וטעים. מרפסת עם נוף מרהיב על הנחל וכפריו. תה במרפסת. עינת הולכת לישון, אני עוד קורא ספר מהספריה שבדירה, עד שאני קורס לישון.

מודים על האירוח, ויורדים בחזרה לנחל ציפורי, לקטע המרהיב שלו. עין יבקא שם מים ירוקים וחבורה של מטיילים, ואז מגיעים לאזור הבוסתנים. שלל מטמטם של חקלאות, רימונים שמנמנים, עגבניות, ושדה קסמים של דלעות ענק, והכל מסביבנו ירוק ומשגע. טחנת הנזירים, ארוחת בוקר רגועה ליד מים זורמים. הליכה לאורך הנחל עד שעוזבים אותו לטובת מחוזות הכרמל, הנוף משתנה שוב ומתייבש קצת אבל עדיין האלונים מכל עבר. נחל אכזב ורחב כלשהו, פרות מטיילות בחופשיות. טלפון למלאך שביל אחרון. יום יפה, הליכה קצובה ורגועה, הפסקות צל ומנוחה, נהנים מכל הירוק שעוטף אותנו. עלייה מתונה ובסופה הפסקת צהריים בצל חורש גבוה. גם שם אנחנו כמעט לבד, מעט מאוד אנשים פגשנו על השביל. עינת מציירת, אני קורא. אחר צהריים, עוד קצת הליכה והנוף של הכרמל נפרש לפנינו, ואנחנו רואים את יגור שאליו פנינו מועדות. עצים ענקיים ועתיקים בצד הדרך. ירידה מהרכס, כפר חסידים. קיבוץ יגור, יהל מלאך השביל אוסף אותנו לדירתו, ומספר על עצמו ועל מאות השביליסטים שאירח. קפה ועוגיות, מקלחת, שיחה מוזרה. יהל לוקח אותנו לחדר האוכל המופרט של הקיבוץ, לארוחת ערב של שישי, המון אוכל טעים ומגוון אחרי כמה ימים של שטח. עינת ואני יוצאים להסתובב ולהירגע בקיבוץ. חוזרים לדירה, טלוויזיה, מדברים עוד קצת, ולישון.

קמים מוקדם ליום האחרון של הטיול. קפה של בוקר, ואני שוקע במחשבות על כמה כיף היו השבועות האחרונים, ומתכנן מתי זה יקרה שוב, חופש כזה משחרר, בארץ. מתארגנים ויוצאים. נחל מעפילים, עלייה חדה על הכרמל. ירוק, אלונים. מאמץ, לחות, זיעה. עולים, והנוף מתחיל לבצבץ, ורואים את הדרך שעברנו. שיחות מעניינות, מדברים הרבה, כיף גדול. עוד עלייה, תצפיות גבוהות יותר, שלווה. מתחילים לראות קצת אנשים על המסלול, הם יורדים ואנחנו עולים. כמעט בעוספייה, הפסקה אחרונה בחורש, נוף יפה, מנסים למשוך את הטיול שימשיך עוד קצת. מגיעים לעוספייה, נקודת הסיום שלנו להרפתקה הנוכחית. עייפים, נכנסים למסעדה הערבית הראשונה שמצאנו, ארוחת סיום, אוכל טעים אך לא מרהיב, בירה קרה. כנאפה בשוק המקומי. מנסים לתפוס טרמפ לחיפה, אבל לא מצליחים למרות ואולי בגלל אינסוף המכוניות שעוברות. נהג מונית מבוגר וחמוד שמסכים איכשהו להסיע אותנו לחיפה התחתית תמורת ארבעים שקלים, ומתגלה כאיש שיחה מרתק, שמספר על עוספייה וחיפה ועל חוויותיו כמורה, כשהנוף המרהיב של מפרץ חיפה ומימיו הכחולים והמנצנצים נגלים אלינו, ביום היפהפה הזה. חיפה תחתית. וההרפתקאה מגיעה לסופה המתוק, על מונית שירות עם מוזיקה באוזניות ונסיעה לאורך הים, בחזרה מההזיה הארוכה והאדירה הזו, הביתה.

פורסם בקטגוריה ישראל | כתיבת תגובה

בטלני הדהרמה, חלק ב׳

״מסע התגליות האמיתי אינו למצוא נוף חדש, אלא להיות בעל עיניים חדשות.״ [מרסל פרוסט]

(המשך לחלק הראשון במסע.)

זה בלוג טיולים, ולכן קצת מוזר להכליל בו תיאור של שבוע של מדיטציית ויפאסנה (כן, בשתיקה). חלק גדול מהעניין הוא החוויה האישית, מצב הרוח הספציפי והמון הדברים שעוברים בראש, שמרגישים לי כמובן אישיים מדי מכדי להיכתב פה. וחלק גדול אחר הוא הפילוסופיה (הבודהיסטית) שעומדת מאחורי כל החוויה, נושא מרתק בעיניי, אבל גם אותו אשאיר כרגע אל מחוץ לתחומי הבלוג.
מה שכן אפשר לתאר הוא את החוויה עצמה, של שבוע ריטריט, שמזמנת המון חוויות מרתקות. בעצם, אם להתייחס לציטוט של פרוסט מראשית הפוסט, סוג של Travelling without moving, ואין יותר בלוג טיולים מזה.

שבוע שני – ריטריט מדיטציה.

אז הנה, תובנות משבוע מרתק.

שתיקה. התגובה של (כמעט) כל מי ששמע שאשתתף בריטריט מדיטציה, הייתה, ״בשתיקה״? ואז, ״אני בחיים לא הייתי יכול לשתוק שבוע״. אז לשתוק שבוע זה באמת החלק הקל. כי אם תשבו קצת בשקט ותנסו לשים לב למה שעובר בראש, תגלו שם שיחה עצמית כמעט בלתי פוסקת. ולכן רוב הזמן התחשק לי לשמוע אנשים אחרים מדברים, ולא את המחשבות שלי.

התמודדות. החלק הבאמת קשה, הוא שאין לאן לברוח. אין סמארטפון, אין אנשים לדבר איתם, אין מחשב, אין ספרים, ואין ואין ואין. אין הסחות דעת. וכשזה קורה, צריך להתמודד עם מה שעובר בראש, והרבה פעמים זה ממש קשה, בטח למי שלא מורגל בזה.

מרחב מוגן. הריטריט מייצר מרחב מוגן שלא קיים בשום סיטואציה אחרת. אף אחד לא יגע בך, יפנה אלייך, או יצפה שתעשה משהו. תחושת החופש שנוצרת כשמשתרעים על הדשא בשמש בעיניים עצומות, בלי לחשוש שמשהו יקרה, היא מרהיבה.

דפוסים. מסגרת הריטריט מייצרת כמה חוקים ששוברים דפוסים שאנחנו חיים איתם כל החיים, ומרתק להתבונן בהם. נניח, לאכול בשקט, בלי לדבר עם מישהו או לבהות במשהו. ואפילו רק העובדה שבבוקר לא צריך להגיד שלום לאף אחד, היא כבר חוויה מעניינת לתודעה.

טבע. גם החיבור לטבע הוא מאוד נוכח ונהדר בריטריט. התרגול הוא בין מדיטציית ישיבה להליכה, כשההליכה מתבצעת בחוץ, באוויר, בטבע. זה תענוג גדול בשבילי לחוות את הטבע באופן כל כך פשוט ויומיומי. וחוץ מזה, השארתי את הסנדלים ליד המיטה, והלכתי יחף שבוע שלם, לכל מקום. עוד חיבור שמתחזק.

אוכל. טבעוני, לפעמים טעים ולפעמים פחות, מוגש בזמנים קבועים, ובעיקר לא בשליטה. זה מציף לא מעט דברים שקשורים במשהו מאוד בסיסי כמו אוכל, ולא עלו במחשבה לפני כן.

אנשים. את המרחב השותק חולקים עם עוד הרבה אנשים, למשך שבוע. ובזמן הזה, מצאתי את עצמי ממציא סיפורים ודימויים לכל מי שמסביבי, ומנהל איתם אפילו שיחות משונות. זה נחמד, לראות איך הדמיון עובד בשאין לו פידבק מאנשים אחרים.

תפיסה. אחרי שבוע של מדיטציה בשתיקה, התודעה מתחדדת, ומואטת. החזרה לציביליזציה אחרי שבוע כזה היא חוויה מסחררת, כי פתאום המוח לא רגיל לכל כך הרבה דברים שקורים במקביל (בטח שבעיר), וגם לא לכל כך הרבה קולות ורעש. הרגשתי כך גם אחרי כמעט חודש בהרי נפאל, ופה זה יותר קרוב ואינטנסיבי.

והיו גם כמה עוד חוויות מהריטריט הספציפי הזה, ששוות שאזכיר אותן.
הריטריט התנהל ביום כיפור, והחלטתי שגם השנה אני צם, מה שבאמת הייתה התנסות מעניינת – צום כשיש עוד פחות לאן לברוח מאשר ביום כיפור רגיל. מגלה דבר או שניים על איך מרגיש רעב בגוף, והאם הוא באמת רעב.
וגם זכיתי בתענוג של צפייה בזריחה ובשקיעה של אותו היום, בריכוז ותשומת לב מיוחדים. משהו שעם כל טיולי בעולם עוד לא יצא לי לעשות, ומוסיף עוד לתחושה של החיבור לטבע.
ובכלל, בריטריט הזה, מצאתי את עצמי כל יום, אחרי ארוחת הערב, מתיישב על גבעה קטנה עם כוס קפה, וצופה בשקיעה המרהיבה שמשתנה בלי היכר בכל יום. ובאותו מבט על הנוף, מתבונן גם בהר תבור, וחושב על כך שהמשך המסע שלי בשביל ישראל יתחיל בטיפוס עליו, ואיזה כיף זה הולך להיות.

אז ריטריט מדיטציה. חוויה מיוחדת בהחלט, ומרגישה לפעמים כמו ממסע, רק בפנים ולא בחוץ. חוויה שעלולה להיות מיוחדת מהרבה מטיול רגיל, והיא פה, בארץ, מתחת לאף.
אז לא, זה לא מתאים לכך אחד, וכן, צריך לחכות לזמן המתאים שזה ירגיש נכון, ולקבל איזשהו אומץ לעשות את זה. אבל כשזה כן קורה, זה כמעט תמיד מאוד מאוד מיוחד.

פורסם בקטגוריה ישראל | תגובה אחת

בטלני הדהרמה, חלק א׳

״מסע התגליות האמיתי אינו למצוא נוף חדש, אלא להיות בעל עיניים חדשות.״ [מרסל פרוסט]

בסופו של הטיול הארוך האחרון, נותרו בדרכון העמוס שלי בקושי שני עמודים פנויים, והבנתי שהגיע הזמן להפסיק – שהתרגלתי קצת לברוח, ושצריך להנות יותר ממה שיש. אז חוקקתי לעצמי חוק שרירותי לגמרי: עד שלא יפוג תוקפו של הדרכון הזה, ביולי 2016, אני לא טס לחו״ל (כוכבית, אלא אם זה לענייני עבודה). כי יש לארץ ישראל המון דברים נפלאים ומעניינים להציע, והגיע הזמן לגלות אותם, ובעיקר, כדי לבטל את ההפרדה הזאת בין החופש לבין החיים הרגילים, כדי לקרב אותם קצת יותר. חצי שנה אחרי החזרה לארץ זימנו לי החיים נסיעת עבודה מהנה לשנחאי (שהוארכה לעוד כמה ימים בסיאול), ושנה לאחר מכן הגיעו החגים ואיתם חופש ארוך של שלושה וחצי שבועות. בארץ. היו הרבה רעיונות אפשריים, אבל מה שהכי הצית לי את הדמיון הייתה צפייה בסרט ״וויילד״, שעשה לי חשק עז לחזור ולטייל בשביל ישראל (מה שעשיתי כבר בעבר בהנאה אדירה). אז באותם רגעים הגיתי תוכנית שנראתה לי אזוטרית למדי – להתחיל מקיבוץ דן, וללכת שבוע וקצת במורד שביל ישראל, מה שיוביל אותי בדיוק לעין-דור, שם אשב לשבוע של מדיטציה, ומשם אמשיך ללכת על השביל לעוד שבוע ומשהו, ואגיע עד לאן שאגיע. התחלתי לספר על התוכנית לרוב האנשים שפגשתי בהם, ועד שהגיעו החגים כבר מצאתי שתי שותפות למסלול – עינת לחציו הראשון, ונעה לחצי השני, כשאת המדיטציה אבלה כמובן לבד.
באופן מפתיע, זה אכן קרה.
שלושה שבועות של חופש נפלא בחגים.
עם עינת שהייתה שותפה מופלאה לכל ההליכה בשביל בסופו של דבר, ועם מייקה ונעה שהצטרפו לכמה ימים כל אחת.
ועם המון חוויות שאזכור יותר מאשר את רוב טיולי בחו״ל.
הנה.

שבוע ראשון – שביל ישראל.

אובך היסטרי והיסטורי שעיכב את היציאה לדרך ביומיים. רכבת אוטובוס ומונית לכיוון ברעם, שעה של הליכה לכיוון השביל, והתרגשות גדולה כשמצאנו את הסימון הראשון של שביל ישראל. תחושת שחרור מדהימה שמהביאה היציאה לטבע, עם כל מה שצריך בשביל לחיות בתיק אחד על הגב. עקיצות דבורים כבר על היום הראשון. שיחות כיפיות. הליכה בנוף ארצישראלי ירוק. שמיים כחולים. טיפוס לחרבת חממה שעל הר מירון, ולינה ביער. ״מקלחת״ בקבוקים. שאריות של שקיעה על ההר. פתיתים עם עדשים. שועלים חמודים מסביב. שינה טובה. שועל אחד פחות חמוד שגנב לנו את כל הלחם מהתיק באמצע הלילה.

אנשים נחמדים מבית ספר שדה שהקפיצו לנו חלה בחינם. טיפוס מאומץ לכיוון פסגת המירון. נוף מרהיב מהפסגה, מפגש ראשון עם שני שביליסטים חמודים, הפסקת קפה נהדרת, חוויה די מושלמת. דרך נופית יפה מסביב לפסגה, ירידה מההר, נוף שמשתנה ומתייבש ונהיה פחות עץ ויותר שיח ועדיין ירוק ומאובק. גפנים ורועה צאן. כיף גדול של טבע. הפסקת צהריים מתחת לעץ מוצל ביום חם מאוד. נחמנים שמציעים לנו אוכל בסוף המסלול. עייפות פיזית כבדה. טפטוף של גשם שרבי. ״מקלחת״ בקבוקים. פתיתים עם בצל. תה, ושיחה מעניינת אל תוך הלילה. שועלים שמציקים לנו גם הלילה.

דפנה שמצטרפת, ונחל עמוד. ירוק ועשיר בצמחיה, הליכה דרך בולדרים. יום חם. נחל צלול וזורם, אני ממלא ממנו מים. רואים קצת אנשים. אנחנו מתרחצים באחת הבריכות הקפואות. הליכה בתוך הסבך, הליכה מעל הנחל, הליכה בחום ובצל שמתמעט. הפסקת צהריים מתחת לעץ, כשממש חם לי גם בצל. עינת מציירת את מייקה. מחליטים לחזור על עקבותינו. עוד רחצה בבריכה הקפואה. קפה שחור. עלייה בחזרה במעלה הנחל. אוכלים תאנים ישר מהעץ. באוטו של דפנה, שוטר מג״ב ממליץ לנו על מסעדת הארזים, נוסעים, ארוחת סוף יום מרהיבה ומפרקת. עייפות של יום ארוך. דפנה מקפיצה את עינת ואותי לגינוסר. דפנה ומייקה חוזרות הביתה. מקום לשביליסטים בקיבוץ, על הדשא, יש מזרונים, מאחורי הפאב, ליד מגורי התאילנדים. ממש חם גם בלילה. מקלחת במגורי התאילנדים. תחושת החופש שלי משתנה, אני מתחיל להרגיש קצת כמו תרמילאי זרוק בחו״ל. בירות בפאב, עשרה שקלים בהפי-האוור. שיחה מעולה ורגועה עם עינת. שינה על המזרונים בחוץ, בלי שק שינה כי כל כך חם.

יום מנוחה בגינוסר. יום של שלושים וחמש מעלות בצל, קמים מוקדם. לא עושים תוכניות ליותר משעה קדימה, בטלני הדהרמה. הולכים עם התיקים לחוף הפרטי של הקיבוץ. שקט ורגוע ואין אף אחד, שחפים, סירה עם לוגו של טורטית. רחצת בוקר בכנרת הנעימה. לחם עם חמאת בוטנים. הולכים למרכולית המופרטת, כדי להשאיר את התיקים למהלך היום, הם עושים פרצוף. שמעון, צעיר מהקיבוץ, עובר ומציע לנו להשאיר את התיקים בדירה שלו, משחררים ומשאירים. שואלים, מה יש לעשות פה, שמעון אומר, אין כלום, תלכו לים. הולכים לכנרת, הפעם לחוף הציבורי. כבר חם ממש, טבילה במים ומנוחה על החוף ושוב ושוב. מסתובבים בקיבוץ, מחפשים משהו לאכול, אין כלום. הקיבוץ נראה כמו אייטיז. פגישה מקרית עם שמעון, שמציע שנאכל בחדר אוכל. שמחים, מוצאים את עצמנו כמעט לבד בחדר אוכל ענק. אוכל טעים וטרי, מזגן, מנוחה. עינת מציירת. חוזרים למדשאה עם המזרונים, מנסים לישון בצל. חם ממש. עינת מעירה אותי ואומרת, בוא ניסע לטבריה למצוא בית קפה. יוצאים מהקיבוץ, פוגשים שני שביליסטים חמודים וסטלנים, שיחה קצרה ומצחיקה, והם מחליטים גם לבוא לגינוסר. אוטובוס לטבריה, מרכז העיר, בית קפה ממוזג. קפה קר, שיחה, התבוננות באנשים, קריאה, כתיבה. רוגע, כיף גדול. סיבוב בעיר היותר-עתיקה, ובטיילת שגם נראית כמו אייטיז. בורקסים. מונית משוגעת בחזרה לגינוסר. שקיעה על רקע בתי הקיבוץ. טבילה בחוף המקסים. אושר. נעים. שוב פוגשים את השביליסטים, ועוד בחור שמטייל באזור לבד. הדירה של שמעון ריקה, נכנסים ואוספים את התיקים. המדשאה שליד הפאב, חמשתינו מבשלים אורז ושעועית וקבנוס, בירות, תמרים מהעץ, עישונים, ומלא צחוקים. עוד בירות בפאב עם עינת. בהייה בכדורגל. קורס לישון.

התארגנות בארבע וחצי לפנות בוקר, יציאה לדרך בחמש, כי הולך להיות חם. הליכה בחושך על הכביש בדרך לצומת מגדל, והליכה בפחות-חושך דרך המטעים בדרך לארבל. זריחה. עלייה לכיוון המצוק, כלבים עצבניים. שעה של טיפוס קשה על הארבל. נוף דרום הכנרת שנפרש ככל שאנחנו עולים. המון זיעה, התנשפויות. פסגת הארבל, נוף מרהיב, בהייה על גינוסר שממנו באנו. ארוחת בוקר מול הנוף, השתרעות ומנוחה מענגת. חם מאוד. הליכה לכיוון טבריה, שכבר מתגלה מולנו. הנוף נהיה יבש וקצת קוצני, שיחה טובה על החיים, ירידה ועלייה לכיוון מצפה. הפסקה לקפה ולסברס שעינת קוטפת, יש זמן להירגע. שוב טבריה. מרכז העיר, אוכלים שווארמה ופלאפל. חזרה לבית הקפה הממוזג מאתמול כדי שוב לברוח מהחום. קפה קר, שיחה, התבוננות באנשים, קריאה, כתיבה. אחה״צ, חזרה לשביל ישראל. הליכה רגועה ורצופה דרומה, ביער שוויץ, על הרכס שמעל הכנרת. נוף יפהפה של הכנרת משמאלנו לאורך הדרך, כחולה ומהבילה, וכך גם השמיים. שיחה על דהרמה. רועה צאן. שמש שמתחילה לשקוע. ירידה לכיוון הכנרת, חושך, כנרת המושבה, כנרת הקיבוץ. התחלנו וסיימנו את ההליכה היום בחושך. מעבר ברפת, חקלאי שנבהל מאיתנו, אוסף ומקפיץ אותנו לרוב-רוי. אתר קיאקים ביום, מקום מפגש להיפים ארץ-ישראליים בלילה, אנשים נחמדים. אומרים לנו, תרגישו בבית. עינת ואני עייפים ומזיעים מהיום הארוך, קופצים מיד לרחצה לילית בירדן. חושך לגמרי, שקט וצרצורים של חרקים, עצים סוככים מעלינו, ואין אף אחד. קסם, שלמות. קצת הזייה. פתיתים ועדשים. נרדמים לצלילי הופעה של תיסלם מהקיבוץ הסמוך.

בוקר שנפתח בעקיצה כואבת מעקרב שחור שהתחבא במכנס שלי. רחצה של בוקר בירדן, שקט מואר ויפה כל כך, מרגיש כמו עולם אחר. קפה עם משפחת המתנחלים שישנה גם כן ברוב-רוי. שוב מים, ברווזים וצבי-ים. הליכה רגועה לצומת צמח. פלאפל לארוחת בוקר. הליכה רגועה חזרה, שיחה טובה. מים, מנוחה בשמש, ושוב ושוב. יום שישי, הירדן מתחיל להתמלא באנשים. אחה״צ, מתחיל ג׳אם סשן, מוזיקה טובה, כיף. הרבה אנשים, בירה, פיצות. אווירת פסטיבל, אנשים רוקדים. השמש שוקעת. בוהה במוזיקה. הרבה חיוכים. הג׳אם מתחיל להתפזר ולהירגע. עינת ואני נכנסים לסק״שים, מחליטים להגיע מחר עד יבנאל ולא עד עין-דור, ונרדמים כשהמוזיקה ברקע מהג׳אם וגם מפסטיבל בגדה השנייה של הירדן.

קמים שוב בחושך, מתארגנים ויוצאים לדרך. הליכה לאורך הירדן. נחל תבור. כשעוד מוקדם, בפינה נידחת על המסלול, פוגשים במקרה את פלג, חבר שלא ראיתי כבר שנה, ועוד חבר שלו, שיצאו לטייל וקמו הרגע מהשינה. שמחים להתראות, קפה וארוחת בוקר ושיחה כיפית על גדת הנחל. ממשיכים ביחד כדי לחפש מעיין נסתר. הליכה במעלה הנחל, הנוף משתנה ונהיה יבש בהרבה ועדיין ממש יפה. הליכות והפסקות נחמדות. חם, לפני הצהריים, אנחנו מוצאים סוף סוף את עין פטל, נביעה מקסימה שמוסתרת בתוך סבך של פטל ונענע. נכנסים למעיין ההו-כה-מרענן, תענוג גדול מאוד. נפרדים מפלג והחבר, עינת ואני ממשיכים לכיוון יבנאל. הליכה בשדות הלוהטים. מגיעים ליבנאל המקסימה. ביקור בבית הסבתא-דודה של עינת. אישה אדירה, אירוח מקסים, קפה ואוכל ועוגות, ובעיקר אינסוף סיפורים מרתקים מימים שכבר מזמן עברו. שנ״צ מעולה וממוזג. עוד קפה וסיפורים. עינת צריכה לחזור, ולי מתחשק יותר לילה בבית מאשר אירוח אצל מלאכים בעין-דור. אנחנו תופסים אוטובוס מיבנאל, ואחרי שבוע בשטח, חוזרים הביתה.

פורסם בקטגוריה ישראל | 4 תגובות