תאילנד, חלק ב׳: עברנו לצפון

אחרי שבוע וחצי של ים וקסם באיים, הגיע הזמן לצאת מהבועה, ולטייל קצת – שעתיים של טיסה ואנחנו נוחתים בצ׳יאנג מאי, ״בירת הצפון״. וכבר בדרך משדה התעופה אנחנו מוקפים בהרים היפים שמתנשאים מעל העיר, ומבינים שהגענו למקום שונה. העיר עצמה מקסימה ורגועה, משובצת בהמון מקדשים יפים, ונועם לומד מהר מאוד להגיד ״בית של בודהה״ בכל פעם שאנחנו עוברים ליד מקדש.

אנחנו מתמקמים במלון, ומהר מאוד נכנסים לתוך ״שגרה״ יחסית רגועה, של טיול כמשפחה: בבוקר איזו ״אטרקציה״, ואז שנ״צ, ואחר כך סיבוב עצל בעיר, לגלות פינות חדשות.

המקדש הגדול שמשקיף על העיר מלמעלה מרהיב. שוק הלילה כיף ממש, והאוכל שם טעים בטירוף. וטיול צפונה מהעיר מביא אותנו למפלים שאפשר לטפס עליהם, ולמקדש הזייתי ואינסופי שתקוע באמצע שום מקום. והנסיעה הזאת צפונה, שהופכת יותר ויותר ירוקה ופראית ככל שאנחנו מתרחקים מהעיר, מזכירה לי כמה אני אוהב את האזור הזה והנופים האלה, ומחזירה אותי לכמה מהטיולים שהכי אהבתי (בורמה! לאוס!). כאילו משהו בגבעות הירוקות האלו גורם לי להרגיש בנוח, להרגיש בבית.

…

אם באיים היינו באיזו בועת תיירות, אז בצ׳יאנג מאי כבר אפשר להרגיש את תאילנד, את העיר, את האנשים. אני לא יכול להגיד שלמדתי הרבה דברים חדשים על התרבות המקומית בטיול הזה, אלא שזאת יותר פלטפורמה לטיול יפה ורגוע ונוח. אבל יש משהו מעורר בטיול, ולא רק בהתפנקות על החוף (עם כמה שזה כיף).

וגם – בתאילנד, איכשהו, הכל קל. לא יודע אם זאת התיירות המפותחת, הגישה הכללית או האנשים הנחמדים, אבל פשוט הכל קל. גם באיים וגם בערים, איכשהו אפשר די בקלות להגיע ממקום למקום, ואני לא מרגיש שמנסים לעבוד עליי או לרמות, והכל ברמה די גבוהה אבל עדיין זול מאוד. כאילו שדברים פשוט מסתדרים וקורים.

וגם – האוכל. וואו, איזה כיף, לחזור לאוכל התאילנדי. הכל טעים, כיפי, מעניין, מאוזן, וזול בטירוף. ארוחות שלמות של פתיחת-שולחן תאילנדית במחיר של פיתה בארץ. טעמים חזקים, צבעים חזקים, מגוון עצום. איזה כיף.

…

אחרי כמעט שבוע בצ׳יאנג מאי, אנחנו נוסעים בדרך המאוד מפותלת לפאי. נועם שורד את הדרך בגבורה (ואפילו נהנה!), ואנחנו מגיעים לעיירה המשונה הזאת, שמוקפת בנוף ירוק ומהמם. אנחנו בעונה שאחרי הגשמים, והכל זוהר מנצנץ ויפהפה. ופאי מתגלה כבדיוק מה שאנחנו צריכים: בסיס מעולה לבילויי טבע באזור. מעיינות חמים שמוקפים ביער, מקדש שצופה על העיר, מפלים מרהיבים, שדות אורז. וכבר התרגלנו לשגרה הזאת – נוסעים לאנשהו בבוקר, חוזרים לארוחת צהריים ושנ״צ, וסיבוב רגוע בעיירה אחר הצהריים. פאי היא עיירה שתכל׳ס לא גרים בה מקומיים, אלא בעיקר תרמילאים שהשתקעו איכשהו – אבל איכשהו זה נחמד לנו. אנחנו נהנים מהנוחות, מהוייב הרגוע, ומשוק הלילה עם האוכל המצויין. ככה עוברים בכיף עוד כמה ימים, עד שאנחנו מתחילים להתגלגל בחזרה לבנגקוק לעוד יום רגוע, ומשם הביתה.

…

איך היה לטייל עם ילדון מתוק בן שנתיים וקצת?

כיף. מאתגר. מעניין מאוד.

אם בטיולים האחרונים קצת מיציתי את הקונספט התרמילאי, אז הנה דרך חדשה לטייל. לראות את העולם דרך עיניים של ילד. לחשוב על מה יעשה לו טוב, ולא רק על מה יעשה לי טוב. זה גם זמן מדהים, להיות ביחד כמשפחה, לראות את נועם לומד וצומח – הזדמנויות שאין לנו כל כך ביומיום. וסך הכל, זה הרבה יותר מעניין לשוטט בפארק המקומי בחיפוש אחרי גן שעשועים, מאשר לבקר בעוד מקדש מוזהב.

מה שכן היה חסר לי זה המפגשים עם מטיילים אחרים – משהו שהופך להיות קשה בהרבה כשמטיילים כמשפחה מגובשת – אבל אני מאמין שזה יתפתח עם הזמן. מצד שני, ממש לא חסר לי ה״ההוסטל צ׳אט״ הגנרי, השיחות הדומות שמנהלים שוב ושוב עם אנשים שונים, רק כדי להתמקם במרחב.

אז אלו היו שלושה שבועות (וקצת) שהרגישו כמו חודש וחצי – אולי כי הכל חדש שוב, ושונה, ומרגש בצורה אחרת. מחכה לפעם הבאה, כשנועם יהיה יותר גדול, ושוב, הכל יהיה חדש ושונה ומרגש.

…