הרגשת חופש ובודהה ענק

בורמה, ב"עיר" השלישית בגודלה במדינה, חצי מיליון איש אבל מרגישה כמו אוסף של כפרים קטנים בתוך חורש ירוק. שמעתי שבמרחק של שלושים קילומטרים מה"עיר" נמצא הפסל הכי גדול בעולם של בודהה שוכב, אני רוצה לבקר שם וסוזן מצטרפת. אנחנו שואלים את בעל הגסטהאוס איך מגיעים, והוא עונה, קחו את האוטובוס מס' 8 מהרחוב המקביל, תגידו לנהג את השם של המקדש, ווין-סיין-טו-יאה, ותראו שם שער עם שתי ציפורים גדולות, אנחנו מהנהנים ויוצאים לדרך. כשאנחנו מגיעים לרחוב המקביל, לא רק שאין שם שום תחנת אוטובוס, אלא שאפילו אף אחד מן הרכבים שעוברים בכביש לא נראה כמו אוטובוס. אנחנו עוצרים לשאול בחנות לתיקון אופנועים, שכמקובל בבורמה היא בעצם סלון של משפחה כלשהי הפתוח לרחוב. "לשאול" זה כמובן להגיד את שם המקום שאליו אנחנו רוצים להגיע, ווין-סיין-טו-יאה, ולעשות פנטומימה של "להגיע לשם". לא ברור איך, אבל אנחנו מוצאים את עצמנו על הטנדר המשפחתי שלהם, עם (כנראה) האח, האמא והבת הקטנה, ועם הבנה מעורפלת שהם לוקחים את הבת לבית הספר ובדרך מורידים אותנו ליד האוטובוס שאנחנו צריכים. כשכמעט ואפס אנגלית מעורבת בסיטואציה, כעשר דקות לאחר מכן המשפחה מעבירה אותנו ל"אוטובוס" ונפרדת מאיתנו לשלום בחיוכים וצחקוקים. ה"אוטובוס" הוא משהו כמו אופנוע גדול שחיברו אליו ארגז מתכת עם ספסלים וסוג של גג, ואליו נדחסים כמה אנשים שרק אפשר (נניח, עשרים). בשלב הזה, אף אחד על ה"אוטובוס" לא מבין מילה באנגלית, אבל כשאנחנו אומרים ווין-סיין-טו-יאה, הנהג מהנהן ומתחיל לנסוע.

זה המקום לציין, שבאותו הרגע נופלת על סוזן ועליי ההבנה שאין לנו מושג איפה אנחנו, או לאן בדיוק אנחנו נוסעים, או מה אנחנו אמורים לראות שם, ושאף אחד לא מבין אותנו, אבל גם התחושה שמבטיחה שהכל בסוף יסתדר ושבטוח יהיה כיף.

בכל מקרה. אנחנו נוסעים בדרך שמוקפת בחורש עבות ובבתים מטים לנפול, כאשר בערך על כל גבעה ניצבת סטופה מוזהבת כלשהי, והגוף רועד מהטרטורים של הרכב, והרוח נעימה, ומפעמת בי הרגשת חופש שקשה לתאר במילים. והמקומיים שברכב מביטים בנו בעיניים משועשעות, כאלו שאומרות, מה הם עושים פה לעזאזל, אבל זה רק ניחוש. לאחר כעשרים דקות של נסיעה אנחנו בודקים עם הנהג, ווין-סיין-טו-יאה, והוא מהנהן, וכעשר דקות לאחר מכן הוא מוריד אותנו מהרכב באמצע שום מקום, אומר ווין-סיין-טו-יאה, וממשיך לנסוע בדרכו. סוזן ואני מביטים אחד על השניה במבטים תמהים, ואני מצביע על שער גדול ומוזהב שניצב לצד הכביש, ואומר לה, לפחות יש פה שער עם שתי ציפורים, ואנחנו נכנסים.

בפנים, כמה דוכנים מאובקים וכמה ספסלים שהם בעצם מסעדה שבה אנחנו מתיישבים לאכול קארי לא טעים של כבש עם אורז, וממשיכים ללכת על הכביש שיוצא מן השער. כמה צעדים, ומתגלה הפתעה ראשונה: לצד הכביש, שיירה של פסלי נזירים בגלימה אדומה, נמתחת לה על רקע החורש הירוק עד לאן שהעין יכולה לראות. ציפינו (רק) לפסל ענק של בודהה, אז זו בהחלט הפתעה מרשימה, ואנחנו ממשיכים ללכת לאורך הכביש והפסלים. כמה דקות וכמה מאות (!) פסלים מאוחר יותר, אנחנו מגיעים לשער מוזהב שעליו כתוב בבורמזית, אבל שיירת הפסלים לא עוברת דרכו, אלא פונה ימינה ועוזבת את הכביש אל דרך עפר ואל תוך החורש. אנחנו מחליטים לסמוך על הפארק שיוביל אותנו, להמשיך עם הפסלים, וכבר נראה לאן נגיע. השיירה "צועדת" לאורך דרך עפר אדמדמה, עוברת עוד סטופה לבנה, ודרך היער, מתחילה לטפס על גבעה. עד כה, ראינו כמה מקומיים שהולכים על הכביש, אבל על דרך העפר אנחנו לבד לגמרי. אנחנו ממשיכים עם פסלי הנזירים ועולים על הגבעה שיוצאת קצת מן החורש, ובראשה מחזה מרהיב: מצד אחד הדרך הירוקה שממנה הגענו שלאורכה גבעות ומקדשים, לצידם נפרשים משטחים של שדות צהבהבים. ובצד השני, גבעות מכוסות עצים ירוקים, שביניהם צצות מגוון סטופות לבנות, וגולת הכותרת, פסל ענק, 180 מטרים אורכו, של בודהה ששוכב לו בנינוחות בינות לגבעות הירוקות. והשיירה של הנזירים, היא עוזבת את השביל וממשיכה לטפס על גבעה אחרת ולהיעלם משדה הראיה. ולאורך כל ההליכה הזו, מה שהפתיע יותר מכל היא העובדה שאנחנו נמצאים בפארק מדהים, משקיפים על פסל הבודהה השוכב הגדול בעולם, מה שעלול להיות אטרקציה תיירותית מטורפת, ואנחנו לגמרי לבד, במשך כל הזמן הזה!

סוזן ואני נחים על הגבעה, שואפים את הנוף ונהנים מהשקט, ואז ממשיכים לכיוון הבודהה הענק, כאשר בדרך מחכה פסל עצום (בגובה עשרים מטרים) של נזיר שיושב מעל אגמון קטן, פסלים של נמרים ועוד מחזות משונים, ונכנסים לתוך המקדש שבתוך גוף הבודהה ובתוכו מפוסלות סצנות מבעיתות מתוך המיתולוגיה הבורמזית. ובאזור הזה כבר יש כמה מקומיים שמטיילים, אבל ממש מעט. והכל ירוק, ומזג האוויר מושלם, וההרגשה נפלאה.

Buddha

ואנחנו תופסים את הראש ואומרים, איך, איך זה שאנחנו פה כמעט לבד?!?

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בורמה, המזרח הרחוק, טיול גדול 3. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הרגשת חופש ובודהה ענק

  1. פינגבאק: בורמה, חלק א׳: הרפתקאות ואוכל בורמזי | אוכל למחשבה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s